ציטוט מתוך אומנות ההקשבה לפעימות הלב, מאת יאן פיליפ סנדקר, הוצאת הכורסא, ידיעות אחרנות, ספרי חמד, מגרמנית יוסיפה סימון.

"המהותי הוא בחזקת בלתי נראה בעיניים." שתיקה ארוכה ואז המשיך. "איברי החושים שלנו אוהבים להטעות אותנו, והעניים הן המתעות ביותר. הן מפתות אותנו לבטוח בהן יתר על המידה. אנחנו מאמינים שאנחנו רואים את העולם הסובב אותנו, אבל מה שאנחנו קולטים הוא רק השכבה העליונה. אנחנו חייבים ללמוד לתפוס את מהות הדברים, את עיקרם, ובזאת העיניים הן יותר בגדר מכשול. הן מסיחות את דעתנו, אנחנו מניחים להן לסנוור אותנו. זה הסומך יותר מדי על עיניו מזניח את חושיו האחרים, ואינני מתכוון רק לאוזניים או לאף. אני מדבר על אתו איבר ששוכן בתוכנו ושבשבילו אין לנו שם. נכנה אותו מצפן הלב שלנו."

חשבתי לעצמי האם לראות את העולם דרך העיניים של משהו אחר , זה לא משהו שאנו עושים כאשר אנו קוראים. מדמיינים עולמות דרך מילים, שומעים מרגישים צוחקים דרך עולם מדומיין המבוסס על נקודת מבט של הסופר. כמה קרבה אנו חשים כלפי העולמות המופלאים הללו המתגלמים בעיננו וכמה זה חי ומלא יותר מכל סרט שנותן תמונה סופית וחד משמעית.

מעבר לכך במהלך התיאור של הסיפור לבי כמהה ותהה ובעיקר צבר איזה חוסר נוחות על שרירותם של החיים על הפאסיביות הזאת שבא מוביל אותנו הגיבור הנעדר. גיבור אשר נדמה כי נגרר לתוך סיפור חייו מבלי להילחם לעמוד על מה שחשוב לו ושלמרבה הפלא חי עם כך בשלווה ובקבלה ולא מתוך כאב לב ומירמור. כיצד תתיכן נקודת מבט המקבלת בסבילות כזו את החיים ?  נקודת המבט כזו אשר נתקלתי בה במזרח ופעמים רבות הפליאה אותי ואף הכעיסה אותי. כל כך שונה מהגישה הלוחמנית כובשת העולם בה אנו מתנהלים בעולם המודרני. אם זאת הספר השאיר אותי מפויסת, בפליאה ובתהייה האם הסוד הזה של הקבלה של נסיבות החיים הינה מתנה יותר מקללה ועל אף הפאסיביות והמחיר שמשלמים עליה היא מביאה סוג של שלווה של אושר שכה חסר לנו.

וכן כוחה של אהבה, גם כשהנמען לא נוכח באופן פיסי האם אינה יכולה להמשיך ולפעום ולהעצים ולרגש. האם אהבה איננה מוגבלת רק כנגד מושא מסוים אלא יכולה להתרחב ולכלול את העולם כולו. אולי אני עדיין ילדה של אגדות אבל לרגע היה נדמה לי שאפשר שהכוח הוא באהבה במאוהבות ולא בהגשמה שלה. הלוואי שכולנו נהיה מאוהבים בחיים. נקבל אותם בסבילות ובחמלה. מי ייתן ונלמד להקשיב ללב, לפעימות הלב.