והימים ימי בידוד .....
מצאתי עצמי בבידוד בשבוע האחרון, שוב הייתה לי הזדמנות לעצור את המרוץ, להיות עם עצמי, לתרגל ולמדוט. בחודשים האחרונים נעלמו לי המילים. אייך שהוא בתוך כל הטירוף הזה, לא מצאתי נחמה במילים, שאני כל כך אוהבת, אלא בשתיקה ובהתבוננות. לוקחת נשימה עמוקה כדי להתחבר פנימה למקום הקבוע והיציב בתוכי, אל מול כל השינויים שלאט התגנבו ותפסו אחיזה בחיים.
אני צופה בהשתהות בכוח של נגיף קטן לזרוע מהומה כל כך גדולה שמצליחה לטלטל את העולם כולו. דמוקרטיה מתפוררות, אלימות בין שוטרים ואזרחים, שחיתות ללא בושה של מנהיגים, חוסר וודאות תעסוקתית, מערכת החינוך שקורסת, אובדן החירות, המגע, האינטימיות, ההתכנסות פנימה בין ארבע קירות במקום היציאה לטבע. ההתמודדות היומיומית עם חוסר וודאות וחוסר ביטחון בכל מה שהתרגלנו, באופן שגוי, לראות בו עוגן ומשענת. העולם החיצוני, הקפריזי, מראה לנו יותר מתמיד את טבעו המשתנה, הלא צפוי והבלתי אמין.
למעשה זו ההזדמנות שלנו לחפש את היציבות לא במציאות החיצונית אלא במקום פנימי, בזהות הקבוע של הטבע המודע שלנו. הטבע הקבוע והבלתי משתנה שיכול לפגוש את במציאות חיצונית, עד כמה הזויה ומטורפת שלא תהיה, ממקום של כוח, ממקום של ראיה בהירה וחמלה.
ואכן לצד כל המדון והזדון וחוסר הבהירות שאנו צופים סביבנו יש גם קולות אחרים. מחוות נדיבות בלתי רגילות, תמיכה, אפילו קירוב ללבבות שחוצים גיל ומעמד כדי להילחם על דמוקרטיה, על צדק חברתי ופרנסה. קולות של אנשים, לא פוליטיקאים, שקמו מתוך צורך היום להילחם על מה שקרוב לליבם עבור כולנו. אני רואה נדיבות וחוסר אנוכיות של רופאים ואחיות. לצערי ביליתי לאחרונה, זמן רב בבית חולים עם אמא שלי ונוכחתי בחום אנושי ואכפתיות גם בשעות הקטנות של הלילה ועל אף משמרות בלתי אפשריות.
וראיתי גם את החוצפה הישראלית, באופן הנפלא שלה, בה כולנו, ללא השתהות, למדנו להשתמש במסכים, ללמד, בזום, ביוטיוב, בפסייבוק. פרצנו את הגבולות של עצמנו ולימדנו הכל, מוסיקה, תנועה, רפואה אפילו יוגה בעזרת המסכים. ויודעים מה, זה עובד. זה אפשרי ויש לזה את הקסם שלו.
אז, כן אני מאמינה במין האנושי, אני מאמינה שבסופו של דבר תמצא הדרך, נלמד לראות נכוחה את אשר סביבנו וללמוד לפעול מהמקום המודע, היציב, המבחין. גם אם הדרך מתארכת ולפעמים אנו סוטים ממנה, גם אם לעתים מגיעים לאין מוצא או מוצאים עצמנו אבודים, גם אם הסערה גוברת מסביבנו גם כשהסבל מתגבר או אולי דווקא כשהוא מתגבר, ישמע גם קול אחר. קול שיש בו תיקווה, קול שיגרום לשאול את השאלות הנכונות, שיוביל אותנו לחקור ולגלות את הטבע האמתי של המציאות ושל עצמנו.
זוהי מנת האופטימיות שלי שמסכמת את ימי הבידוד. אני מאמנה בכוח ובתושייה של המין האנושי.