בתוך קריאה של דיון מעורר מחשבה של קרישמורטי על הצופה וניצפה או יותר נכון על היעלמותם ברגע החוויה האינטימית של קשר ישיר ואמיתי עם האוביקט, עלתה בי שוב ההכרה, הרגש המוכר של זיכרון רגעים כאלו בהן ההתמזגות עם חוויה של מגע מראה או צליל ובדרך כלל שילוב חושי של כולם היא כה טוטאלית עד שמוחקת מהתודעה כל דבר אחר. מעין קיום רגעי, ככול שיהיה, של אי בודד שכולו חוויה.

 

 

כמו דה זבו ישן של תובנה החוזרת כל פעם מחדש במראה  אחר, מתעוררת שוב ההכרה בעוצמת ההשתוקקות שלנו כבני אדם להתמזג... שרגעי האושר והכאב הן חוויה טהורה שיש בה רק נוכחות ללא עדים. האקסטזה של השיא בסקס, כאב הגדול שחוויתי ברגעי הלידה, או האושר האינטימי של מבט חודר של קשר, מראה של נוף, ההתבוננות במרחבים של ים, העונג המוחלט הנימוח של ענב בשל ועוד ..אינסוף רגעים קטנים בהם נעלמתי לרגע והתמזגתי עם החוויה, עם הנוכחות של הרגע.

 

אני חושבת שהגעגוע הזה שהוא ראשוני וקדום להתמזג הוא גם עצם המשיכה לתרגול היוגי. שכן החוויה האינטימית הזו עם הגוף, הנוכחות הדורשת את כל כולנו מהווה מעין אי בודד כזה של חוויה חושית ונוכחות פשוטה בגוף. והכוונה היא לא רק כמיהה אל הנעים במפגש הזה עם הגוף אלא אל האינטימיות הישירה של החוויה, על  אייך שהיא באה לידי ביטוי לפעמים גם בכאב מתיחה או באי נוחות ותסכול. אולם בכל ביטוי שלה היא מפגש בלתי אמצעי עם עצמנו המאפשר לרגע חיבור כנה ואינטימי. רגע כזה הוא רגע של אהבה... של יופי.

 

אז...הנה הקטע שעורר את כל המחשבות הללו .... 

 

"החופש מהידוע", קרישנמורטי, עריכה מרי לויטנס, מאנגלית אורית קפלן, כנרת בית הוצאה לאור ע"מ 94.

 

"נראה לי כי אחד מקשיינו המשמעותיים ביותר הוא לראות בבהירות, לרא רק דברים חיצוניים, אלא את החיים הפנימיים. כאשר אנו אומרים שאנו רואים עץ או פרח או אדם, האם אנו באמת רואים אותם ? או שאנו רואים רק את הדימוי שהמילה יצרה ? כלומר, כאשר אתם מביטים בעץ או בענן בערב קסום ומאושר, האם אתם באמת רואים אותו, לא רק בעיניכם ומבחינה אינטלקטואלית, אלא לגמרי, בשלמות ?

 

האם ניסיתם אי פעם להביט בדבר אובייקטיבי כמו עץ ללא כל אסוציאציה, ללא כל הידע שצברתם עליו, ללא דעה מוקדמת, ללא שיפוט, ללא מילים, היוצרות מסך ביניכם ובין העץ ומונעות מכם לראותו כפי שהוא ? נסו זאת ותראו מה קורה כאשר אתם מבחינים בעץ בכל ישותכם, עם כל האנרגיה שבכם. בעוצמה הזו תגלו כי אין כל צופה, יש רק תשומת לב. כאשר אין תשומת לב, יש צופה ויש ניצפה. כאשר אתם מביטים על דבר מה בתשומת לב מלאה, אין כל מקום למושג, נוסחה או זיכרון. חשוב להבין זאת, משום שאנו עוברים לנושא הדורש חקירה קפדנית.

 

רק נפש, המביטה בעץ או בכוכבים או במי נהר מנצנצים בשכחה עצמית מוחלטת, יודעת מה הוא יופי, וכאשר אנו באמת רואים, אנו במצב של אהבה. לרוב אנו מכירים ביופי באמצעות השוואה, או באמצעות מה שאדם בנה, כלומר אני מייחסים יופי לחפץ כלשהו. אני רואה מה שלדעתי הוא בניין יפה ואני מעריך את היופי שלו בשל הידע שצברתי בארכיטקטורה ובעקבות השוואת הבניין לבניינים אחרים שראיתי. אך עכשיו  אני שואל את עצמי, "האם קיים יופי ללא אובייקט ?" כאשר יש צופה שהוא המבקר, החווה, החושב, אין יופי, משופ שהיופי הוא דבר חיצוני, דבר שצופה מביט בו ושופט אותו, אך כאשר אין צופה – ודבר זה דורש מידה רבה של מדיטציה, של חקירה – קיים יופי ללא אוביקט.

 

יופי טמון  בשכחה המוחלטת של הצופה וניצפה, ושכחה עצמית קיימת רק במצב של צניעות מוחלטת – לא צניעות של הכומר עם הקשיים, העונשים הכללים והציות – לא צניעות בבגדים, ברעיונות, במזון ובהתנהגות – אלא הצניעות הנובעת מפשטות מוחלטת, שפירושה ענווה שלמה. במצב כזה אין כל הישגיות, אין סולם ששואפים לטפס עליו, קיים רק הצעד הראשון והצעד הראשון הוא הצעד הנמשך לנצח."