רכבת המחשבות
הישיבה בישיבה מזרחית, בעיניים סגורות והתבוננות פנימה מצמצת את הגירויים החיצוניים ומאפשרת לעולם הפנימי להתגלות. אני זוכרת את התימהון והזעזוע שחשתי אחרי הישיבה הראשונה שלי במדיטציה, בשל ההצפה של המחשבות, מחשבה אחרי מחשבה, מחשבה מובילה למחשבה, ללא גבולות, ללא סדר, בליל אינסופי שהוא שטחי ברובו של מחשבות.
מדהימה הפשטות של ההנחיה להיות כאן, בחוויה של הרגע הזה, לשבת בתנוחת ישיבה ולהקשיב לנשימה ואם זו היא כה מורכבת. נדמה כאילו אנו חיים במעין מטריקס פרטי של עולם פיקטיבי שמיוצר בתודעה אשר פולטת שילוב אקראי של רשמים, תמונות, מאוויים, זיכרונות, שעולים מתוכנו ללא סדר, ללא שליטה. ההבנה הזו גוררת אחריה כמה שאלות כבדות משקל. מי שולט בתודעה הזו ? או יותר מדויק כיצד נוכל להחזיר את השליטה אלינו ? ואם מה שמאכלס אותנו זה בליל אקראי של מחשבות ותחושות המשתנות תדיר אז מי אנחנו ?
דבר נוסף שהתבהר לי הוא כי למחשבות יש תכונה לסחוף אותנו אחריהן, לגדול ולהסתבך ולגרום לנו להאמין להן בכל לבנו. כוח המשיכה של התודעה הוא אדיר אנו בוראים לעצמנו מציאות ומאמינים בה בכל ליבנו. חיים במטריקס ומסרבים להתעורר ולהביט בכנות בטבעה של המציאות כפי שהיא. כפי שהיא ברגע הזה, לא כפי שהיינו רוצים שתהיה או כפי שהייתה בעבר.
מחשבה היא רק מחשבה, צליל הוא רק צליל, אנו רוצים להזין את התודעה ברשמים מודעים, מחוברים למציאות ולא ברשמים פיקטיביים. כאן נשאלת שאלת מיליון הדולר בשביל מה להתעורר ? למה לא לחיות את חיינו בתוך המטריקס המדומה שיצרנו לעצמנו, הצבוע בצבעי התחושות והמאוויים שלנו ? בעודנו עוזבים את גן העדן המדומה, מי מבטיח שההתעוררות אכן תביא אושר ?
התשובה פשוטה משום שהחיים במטריקס מייצרים סבל, ובסתר ליבנו, ברמה לא מודעת, אם הגענו לכאן ואנו יושבים על מזרון היוגה במדיטציה אנו יודעים זאת. אכן יש סבל בעולם התופעות ולא נוכל להתחמק ממנו אולם נוכל להתמודד איתו אחרת, מתוך התייחסות לסבל בלבד כפי שהוא מבלי להוסיף לו עוד גוונים וצורות מבלי לסבך את הסיפור ולהגדיל אותו עד שיבלע אותנו.
יש סיפור בודהיסטי הממחיש תובנה זו, המספר על נערה שהלכה בשעות הערב ברחוב ובעודה הולכת שמעה צעדים ההולכים אחריה, צעדים ההולכים ומתקרבים ואחזה אותה בהלה. בעודה מאיצה את צעדיה הציצה לאחור וראתה השתקפות של דמות מבין הצללים. עכשיו הייתה כבר מבוהלת מאד והאצה עוד את צעדיה ואף החלה לרוץ, אולם ככול שהלכה מהר יותר כך הלכה הדמות והתקרבה אליה, כך הלכה הדמות וגדלה יותר והפכה מאיימת יותר. הנערה המבוהלת נקלעה לדרך ללא מוצא, ללא אפשרות לברוח עוד מהמפלצת הרודפת אחריה. וכך כשהיא עומדת בגבה אל הקיר היא נתקפת באומץ של אנשים נואשים וקוראת אל המפלצת "הי, מי את ? ומה תעשי לי ?". המפלצת עונה לה, את התשובה המביכה הזו, "אני לא יודעת , זה הסיפור שלך".
בכוחנו לכתוב את הסיפור שלנו לברוא מפלצות ולהכחיד אותן, כל מה שנדרש הוא להתעורר אל הרגע הזה , אל המציאות כפי שהיא מבלי להפוך צעד קטן בחשכה למפלצת המאיימת על חיינו, מבלי לתת למחשבה לסחוף אותנו אל תוך המבוך הפנימי של המטריקס המבטיח אושר שקרי, שלווה של בורות.
מה זה אומר להתעורר כפי שהתעורר הבודהה ? הבודהה סרב לפנות גבו לסבל והיה נחוש להסתכל לו בעיניים ולמצוא דרך להשתחרר ממנו. את המערכה האחרונה בחיפוש שלו הוא מקיים בפנים, בתוך התודעה. הוא יושב בבודגיה מתחת לעץ הפיקוס עם ההחלטה לקום משם כאדם משוחרר. כשהוא יושב במדיטציה ומתבונן בתודעה הוא מבין את הנטייה של התודעה לרדוף אחרי עונג ולדחות סבל. הוא מבין כי זו היא המפלצת הרודפת אחרינו, הכולאת אותנו בעולם מוגבל אשר אינו מסופק אף פעם. עולם מטריקס המבטיח הבטחות ללא כיסוי , המושך אותנו רחוק יותר מהמציאות רחוק יותר מעצמנו. הוא מבין כי הרדיפה אחרי עונג היא סבל משום שהעונג הוא סופי ומשאיר אותנו תלויים בו בכדי למצוא נחמה. להשתחרר מהמרדף הוא שחרור מסבל.
הוא מבין כי לדחות את הסבל את הלא נעים, לא מגן מפניו, רק מבט מודע וחומל ללא משוא פנים הוא המרפא, הוא המאפשר התמודדות. בריחה לא תפטור דבר. חברה יקרה שלי בקורס מדיטציה חשה קושי בעת הישיבה והייתה משוכנעת כי בחדר בו ישבה רעש טפטוף הברז הוא שמסיח את דעתה הוא שגורם אי נחת ובקשה לעבור חדר. בחדר הבא חרק המאוורר, בחדר שאחריו רעש מהכניסה למבנה הפריע, כך נדדה מחדר לחדר עד שהבינה שהרעש בה מבפנים. כמה חדרים נאלץ לעבור עד שנבין, עד שנלמד להישאר.
עד שנוכל להיות גם עם, "הלא נעים" עד שנתפוס את הכאב כחלק מהקיום שלנו. הדבר המפתיעי הוא כי בלי דרמה מיותרת מסביב, מימדי הכאב יגמדו עד מאד.
אז, אייך להחזיר את השליטה אלינו ? התשובה תמונה בנכונות שלנו להשתחרר, בנכונות שלנו לעבור את המסע. להבין מי מנהל את המופע הפנימי זה חלק מהמסע שלנו, וכל מה שדרוש הוא לשבת זקוף, לשלב את הרגליים, לעצום את העיניים ולהתבונן פנימה.