גוף מלא תודעה ריקה

כמובן המעמד הזה מול כיתה רק החריף את הנטייה הטבעית שלי להילחם. אני חושבת שתמיד נראה היה לי שכדי להצליח אני צריכה לכבוש את המטרה להסתער אליה ולהשקיע בכך את כל כוחי, חסר היה לי האמון בעצמי ובתהליך כדי לשחרר את מאמץ היתר. אולם התסכול והעייפות הכריעו, בסופו של דבר, כשנכנסתי בערב לשיעור הייתי כל כך מותשת, בעיקר לאחר יום לימודים ארוך בחיפה עד שלא הייתה לי בררה אלא לשחרר. הבנתי שכדי לשרוד עלי פשוט להרפות ולתת אמון בתהליך. לא את הגוף היה עלי להכניע אלא את החלק הלוחמני בתודעה את ה"אגו". ואכן הגוף שלי לא בגד בי והחוויה השתנתה ללא הכר הגוף נפתח והתרכך וטווח התנועה גדל. השחרור בה מבפנים מתוך הבנה רגשית, הביטוי החיצוני שלה היה מדהים ומרגש.

 

אני טיפוס לוחם ומשום שהתשתי את עצמי למדתי להרפות,  אולם יש אנשים שהנטייה הטבעית שלהם תהייה הפוכה, לוותר לעצמם בכל הזדמנות להתחמק ממאמץ, לעצור על כל רמז של כאב או אי נוחות. הם מגיעים לתרגול מתוך נכונות כנה לעבוד אולם הם אינם יודעים כיצד להתגייס למאמץ.  המשימה שלהם היא ללמוד לעבוד.

 

ברובינו מצויים שני החלקים המוצאים ביטוי בסיטואציות שונות. כמובן שאין שחור ולבן בחיים, מה שאני מתארת הוא אב טיפוס אולם החיים מורכבים יותר ומתארים אינספור שילובים ואפשרויות. אם זאת אב הטיפוס מתאר מגמה רגשית רווחת שיש לה ביטוי גופני. מבנה הגוף שלנו מרמז על מבנה האישיות שלנו וכן גם אופן ההתנהלות שלנו בחיים. לוחמים יהיו בעלי מבנה גוף קומפקטי ודחוס, שרירי בדרך כלל ודינאמי ואילו הסתלבטנים יהיו בעלי מבנה גוף רך ורפוי יותר עם טונוס שרירים נמוך, פעמים רבות הם יהיו גמישים מאד אולי אפילו עם משקל עודף. התכונות הרגשיות מעצבות את גופינו ומשפיעות על היציבה שלנו. כמובן האיזון היוגי שאנו שואפים אליו יכוון אותנו ללמוד את אשר עלינו ללמוד ובכך יעצב את הגוף והאישיות שלנו כך שנדע לעבוד ולהרפות באופן תואם ומאוזן.

 

התרגול היוגי לא רק מכוון אותנו לעבוד או להרפות באופן מאוזן ותואם לסיטואציה, אלא גם מכוון אותנו לעבוד ולהרפות בחלקים שונים בגוף, מתוך הפרדת תנועה, בכל תנוחה . הקשר בין עבודה להרפיה הוא מרתק ואדון בו בהזדמנות אחרת.

 

אם כן, התרגול הוא מעין דיאלוג פנימי מורכב הדורש רגישות והתבוננות ללא הרף, עד כמה לעבוד ? עד כמה להרפות ? זה כר התבוננות מרתק והזדמנות לשינוי, התשובות באות מבפנים ....