גוף מלא תודעה ריקה

 אובדן העצמאות הרגשית, סבך השקרים והלבטים בין רגשות סותרים, הנרקמים בעדינות וסוחפים אותנו אחרי הגיבור ההולך ומסתבך, מדגישים בעוצמה את האכזריות, חוסר האונים והאובדן החבויים מאחורי רגשות הרחמים. בעיקר נגעה בי התחושה ההולכת וגוברת של הסרבול וחוסר האונים של הגיבור אשר הולך ואבד בסבך שקריו עד שמגיע הסוף הבלתי נמנע.

 

אז כמה מילים בלשון הסופר המתארות את הצד ההרסני של תחושת הרחמים

 

ציטוט ע"מ 187

 

"כן, אני יודע, אני יודע, שרק מתוך רחמים הנחת לחולשה לגבור עליך, במילים אחרות, רק מתוך מניעים הגונים ונעלים ביותר. אבל נדמה לי שפעם כבר הזהרתי אותך – הרחמים הם חרב פיפיות מסוכנת ביותר. מי שאינו יודע כיצד להשתמש בהם, מוטב שימשוך את ידו מן העסק, ובמיוחד – את לבו. הרחמים, בדיוק כמו המורפיום, מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להן קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב והמשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק. במוקדם או במאוחר מגיע דבר הבלתי נימנע, שבו חיבים לומר 'לא' מבלי לחשוש שהסירוב האחרון הזה ישניא אותך על הזולת יותר מאשר מניעת העזרה ממנו מלכתחילה. כן, אדוני הסגן היקר, יש לרסן את רגשי החמלה, שאם לא כן הם עלולים לגרום נזק רב יותר מן האדישות הגרועה ביותר – זאת יודע כל רופא, ויודעים גם כל שופט ופקיד הוצאה לפועל ומלווה בעבוט. לו היו כל אלו נכנעים לרחמיהם, היה עולמנו חרב עלינו ! דבר מסוכן הוא הרחמים ... מסוכן ביותר ...אתה בעצמך רואה למה גרמה חולשתך במקרה זה."

 

ועוד בהמשך לשיחה שבטקסט ... ציטוט ע"מ 188

 

"רחמים – נאה ! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת. אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת יכול אתה לעזור לבני אדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז !"

 

לכולנו מוכרים הרגשות הדביקים, המעיקים ואולי יותר מהכל המביכים, של רחמים. רחמים כלפי הסובלים, אלו אשר לא שפר גורלם והם חווים כאב, מצוקה וסבל. יש בתחושה הזו של רחמים מעין עליונות של הבריא של החזק כלפי החלש והסובל, עליונות שבשלה תחושת המבוכה ומהולה בה מאחורי הכלאים גם הנחת רווחה שאנו נמצאים מחוץ למעגל הסבל. יש ברגש הרחמים כוונה טובה אבל מתוך ריחוק, המבטיח מרחק ביטחון מן הסבל. ואם דברי נשמעים מחמירים הרי שיש לסייג אותם ולהוסיף כי יש כוונה להיטיב במעשים בנובעים מתוך תחושה של רחמים, אולם השאלה המתבקשת היא כמה אנו עומדים מאחוריהם. מה מידת הנכונות שלנו לקחת אחריות ולפעול, עד כמה אנו נאמנים לאמת, ואיכן וכיצד אנו מניחים את הגבולות שלנו. מתי זה רחום להסתיר ומתי רחום יותר להביע את האמת ישירות. מתי זה רחום להושיט יד ומתי להפנות את הגב. עד כמה הנתינה רואה באמת את הצורך של הנזקק ועד כמה נעשת מתוך הצורך הפרטי.שלנו ועוד שאלות נוקבות שהתשובות עליהן יציירו את כל ההבדל בין רחמים לחמלה.

 

דורון פלד, מרצה לפילוסופיה הודית דיבר באחת ההרצאות שלו על נתינה, על כך שדרושה רמה רוחנית גבוהה כדי לעמוד בסיטואציות הסוחטות רגשית, בעיקר בעבודה המבוססת על תרומה ונתינה לזולת. זאת משום שהמקום הרגשי ממנו נעשת הנתינה הינו מכריע ומשפיע באופן דרמתי על האופן שבו היא מתקבלת.

 

המושג חמלה בראיה הבודהיסטית הוא רגש הבא מתוך מעורבות רגשית ומבוסס על כבוד והדדיות הבאה מתוך קרבה של הלב. חמלה רואה את זכותו של הזולת להיות מאושר בדיוק כמונו מתוך ראית החיבור והקשר. חמלה היא פוזיציה רגשית הלוקחת אחריות ומחויבות לאמת ולכבוד הזולת מתוך הצבת גבולות ברורים. אולי חמלה מתארת את סוג הרחמיים השני עליו מדבר שטפן צווייג בציטוט שהבאתי. רחמים אשר אינם מבוססים על רגשנות אלא על קרבה של הלב ועל אחריות וכבוד.

 

על פי התפיסה היוגית חמלה היא תרופת הנוגדן לא רק ביחסינו כלפי הזולת אלא בעיקר או קודם כל כלפי עצמנו. חמלה מרפאה כעס, קנאה, תשוקה ודחייה, כל אותן רגשות ועוד המניחות את האגו במרכז, משום שהיא פועלת מעבר לאגו ממקום גבוהה בתוכנו הרואה אחדות וקשר.

 

משחק מילים מעניין ... המילה השתתפות בצערך שאנו אומרים בנחמה לאבלים מתארת באופן יפה את ההבדל. להיות שותף בצער של הזולת הוא עניין אחר לגמרי מאשר להיות אני הנפרד החש צער על האחר. השיתוף שם אותנו באופן אקטיבי מול האחר וכקשור אליו. יש להיות זהירים ולא לטעות ולפרש חמלה כהזדהות, משום שהזדהות מתארת חוסר נפרדות העשויה להטות את רגשתנו. בעוד חמלה מדברת על מידת נפרדות שלא תיצור ערפול רגשי אולם תאפשר קרבה וחיבור. 

 

הרצון הכנה שלנו לנחם אחרים, להרגיע את הכאב שלהם אינו בהכרח משרת אותם, בכך אנו תופסים מרחק מהכאב ואיננו מאפשרים טרנפורמציה שלו. בראותינו סבל אנו רוצים לפעול, לעשות משהו כדי להרגיע אותו להעלים אותו אולם העשייה הזו איננה בהכרח מביאה לשינוי דווקא הנכונות להיות נוכחים עם הסבל, להעניק את הביטחון שבנוכחות תומכת ומלאה באהבה היא המפתח. כדי לחצות את הסבל יש להסכים להיות בו, להכיר בו ולהשלים איתו. תמיכה בתהליך ריפוי נעשת רק בעצם נוכחות מלאה בחמלה. נוכחות המכירה בסבלנו, ללא ביקורת, סבלנית ואוהבת ללא תנאים.

 

אם כן לחוש בחמלה הוא רגש אנושי גבוהה ורב עוצמה שיש בכוחו לרפא, לנחם, לשנות ולא כמו רחמים הוא מתאר גישה ולא רק רגשנות. גישה של שותפות של כבוד אחריות לאמת ונתינה, שבה אנו רוצים לנקוט כלפי עצמנו וכלפי כל יצורי החיים.  

 

חמלה היא סוג מזוכך יותר של אהבה, לא דווקא אהבה רומנטית אלא אהבה בה אנו מעניקים מהחלק הגבוהה שבנו מתוך הטוב שבנו לזולתנו, פשוט משום שיש בנו אהבה להעניק. חמלה היא למעשה הכרה בזכותנו ובזכות זולתנו להיות מאושרים פשוט משום היותנו, ללא כל תנאים ועוד יותר מכך בחמלה יש את ההכרה שאנו ראויים לאהבה ושיש בנו אהבה להעניק.