שלא כמו המאמץ שאנו משקיעים בצמצום שדה הראייה בריכוז תשומת הלב באובייקט מסוים, במודעות אנו מעוניינים לפתח את ההתבוננות וההקשבה, ללא מאמץ מכוון מטרה, ללא כל מניפולציה רגשית. בכדי לראות את עצמנו כפי שהננו, לא כפי שהינו רוצים להיראות או כפי שאנו מדמים לעצמנו שאנו נראים אלא מתוך ידיעה נקייה וטהורה של עצמיותנו.

ריכוז תשומת הלב הינו הצד הצר של צוואר הבקבוק, בו אנו מצמצמים את שדה הראייה ומתמקדים בנקודה אחת, בעוד שמודעות הינו החלל הרחב הנפתח מצדו השני, אליו מוביל צוואר הבקבוק. מרכוז תשומת הלב דורש מאמץ אולם הוא שלב הכרחי בדרך לפריסת ופתיחת שדה הראייה בשלב המדיטציה.  ללא מיקוד לא נוכל לפתח קשבות והתבוננות אשר תרחיב את שדה המודעות שלנו.

ציטוט מתוך "היוגה סוטרות לפטאנג'לי, יוגי רמהקרישנננדה, הוצאת גל, עמ" 129
"כאמור, ריכוז הוא המאבק למקד את תשומת הלב בחפץ. מדיטציה היא משהו שונה לגמרי – זוהי זרימה, התרחשות. הריכוז הוא מעין הכנה – כמו סידור המיטה, הגפת התריסים, שכיבה במיטה ועצימת העיניים. כל אלה הם בגדר עשייה. כמו שינה, המדיטציה היא התרחשות. אינך יכול לעשות מדיטציה, בדיוק כפי שאינך יכול לעשות שינה. לפיכך מדיטציה איננה טכניקה, כי אם מצב. זהו משהו שיורד עליך במתיקות. דיטציה היא למעשה מצב שקורה לך."

מדיטציה היא מצב בו אתה מתבונן במה שהינך לא מתוך מטרה ספציפית לא בכדי להשיג משהו אלא בכדי להיות קרוב לעצמך. איננו יכולים, אפוא, לחולל מדיטציה בכוח הרצון אלא רק לאפשר תנאים בהם היא תוכל לנבוט ולפרוח. נוכחות כזו ברגע ההווה הינה מצב ללא הגדרות ופרשנויות אלא הקיום עצמו נטו. בדומה לצליל שאנו שומעים ללא קטלוג, ללא העדפה או דחייה, ללא הסיפור שמסתתר אחריו, ללא זיכרון או אסוציאציה מעברנו המטה את הצליל. רק צליל נקי כפי שהוא, כפי שתינוק שזה עתה נולד היה שומע אותו. כמו זרם תודעה הזורם בלי המעצורים של הסופר האגו ומבלי שהאגו יערוך עליו מניפולציות, אשר אנו מתבוננים בו ללא שיפוט. נוכחות מסוג זה תאפשר לעצמיות להתגלות תאפשר לפעולה להתרחש ממקום נקי המובל על ידי חמלה וטוהר.

מדיטציה הינה התבוננות בעולם מתוך נקודת מבט של אינטימיות וקרבה מתוך חמלה ובכך המתבונן חי את כל האספקטים של מושא ההתבוננות עד שמתמזג באובייקט. מבט אינטימי כזה שממוסס את ההבדלים וממלא את הלב בחמלה וקבלה.

נקודת מבט זו מבוטאת יפה בפרשנותו של יוגי רמהקרישנננדה, המפורט למעלה. ציטוט ע"מ 131.

"המילה הלועזית לדהיאן – "מדיטציה" – ממחישה היטב את הדבר. היא באה מלשון "מדיום" – מעבר, אמצעי. היות שמדיטציה משמעה להפוך למדיום, שדרכו החיים זורמים, שדרכו  זורמת העכשוויות. דהיאן היא זרימה. פטאנג'לי לא היה יכול למצוא מילה מתאימה יותר. היא אכן זורמת כמו נחל. הזרימה אינה דבר מה שהנחל או המים עושים. זה משהו שקורה להם. הנחל אינו מתעייף, אינו מתאמץ. המים זורמים ללא שום מאמץ אל האוקיינוס, נעלמים בתוכו. מדיטציה מתרחשת כאשר אתה הופך לזרימה לעבר האוקיינוס של האלוהי. כל עוד האגו עושה ומתאמץ, זו אינה מדיטציה. שכן דהיאן היא התרחשות אלוהית. אפשר לומר שכאשר האלוהי קורה לך, מתרחשת מדיטציה. וסמאדהי הוא ההתמזגות עם אוקיינוס החיים, האוקיינוס של האלוהי. להתנסות ללא מתנסה.

שעה שהתבוננותך חסרת המאמץ זורמת באופן בלתי פוסק לעבר מושא ההתבוננות, למעשה אתה כבר לא ממקד את תשומת הלב בעצם, אלא מתנסה יותר ויותר במתבונן. מדיטציה היא ההתנסות כמתנסה, החוויה של החווה. פטאנז'לי מהארישי כתב שדהיאנה היא זרימה בלתי פוסקת של ההכרה לכיוון מושא ההתבוננות. הוא היה יכול לומר גם שההכרה הולכת לאיבוד בתוך מושא ההתבוננות. אם בלי מאמץ, בלי לשפוט, בלי לפרש, ובלי לתרגם למילים, תוכל להזרים ללא הפסקה את תשומת לבך, את מחשבתך ואת הכרתך להתבוננות בפרח. אם תוכל להטמיע באופן בלתי פוסק את כל עצמיותך בפרח, תראה כי ברגע מסוים אתה נעלם אל תוכו. ההכרה נעלמת אל תוך הפרח. מצב זה, ההתנסות בדממה, נקרא דהיאנה. זוהי ההתנסות ברקע שלך ושל הפרח."

אם כן, התבוננות בפרח דרך ההתבוננות בעצמנו מפוררת את ההבדלים, אנחנו והפרח אחד. המדיטציה ממוססת את השוני וחושפת את הרשת של עולם התופעות שאנו חלק בלתי נפרד ממנה. על אף השוני הניכר, עמוק בטבעם של הדברים כולנו אחד כפופים להוויה הזורמת, משפיעים ומושפעים זה מזה, נעים לפי אותה חוקיות קוסמית, לפי אותה אמת מוחלטת הנמצאת מאחורי כל עולם התופעות. חוויה כזו לא רק מקרבת אתנו לעצמנו אלא ליקום כולו. 

 

מדיטציה היא סוג של חוויה אשר דרכה  אנו מתקרבים לעצמנו, לומדים וחווים את עצמנו באופן אינטימי ובכך חוצים אל מעבר לעצמיותנו ומגלים את העולם בנו את עצמנו בעולם.

 

מודעות הנה כלי המרחיב ופותח את שדה הראיה שלנו, לא רק בכך שהיא ממוסת את הגבולות אלה בכך שמאפשרת לכלול יותר ויותר מרכיבים מהמציאות בתודעה. היא מאפשרת בפשטות חוויה של מרחב, ככול שתשומת הלב שלנו נוגעת בעוד מרכיבים של המציאות סביבנו תחושות גופניות, קשרים וחיבורים גופניים, מחשבות,  כך המרחב שלנו גדל מבפנים ומבחוץ. ראיית עולמנו, תפיסתנו היא המשרטטת את מרחב בו נחייה.

מודעות מכוונת אם כן, לתשומת לב לחוויות, מחשבות, תחושות וכדומה העולות בתודעה דרך פתחי החושים מבלי להזדהות אתן, מבלי להיאבד בהן. המודעות היא ריקה ככול שהיא מלאה, היא אינה מקטלגת שופטת, היא אינה מגיבה רגשית. היא נוכחות מתבוננות, המשמשת כעדה למתרחש בתודעה. הריקות הזו היא כוחה האמיתי "המלא" של המודעות. משום שמאפשרת השקטה משום שמעוררת שמחה, חמלה וחוכמה. חוכמה אינטואיטיבית, חוכמה ושמחה הבוקעים מבפנים, הבאים מהחלקים הגבוהים בתודעתנו, מהחלקים המטיבים שבנו.

אז מה הם הכלים שלנו כמורים לעורר מודעות אצל המתרגלים שלנו ?

הנחיות מדויקות, מגע מעורר או מרגיע, הדגמה המאפשרת חיקוי והבנה באמצעות הראיה, שימוש באביזרים, הוראה מתודית והדרגתית המאפשרת הפשטה והבהרה של נקודות מתודיות בתנוחת, מעבר מהפשוט אל המורכב, עלייה הדרגתית ברמת הקושי של התנוחות, שימוש נכון ומדויק בנשימה ועוד ..טכניקות וכלים רבים העומדים לרשותנו. טכניקות אשר משתמשות בגוף כמעבדה המשקפת את העולם מחוץ למזרון.
 

אולם אני חושבת שיש משהו משמעותי יותר שאנו מביאים בעצם הנוכחות שלנו, בהשראה שאנו מעוררים, באמונה הזוהרת מתוכנו בדרכנו, דרך היוגה, בדוגמא האישית, באופן התייחסותנו לעצמנו לעולם סביבנו ועוד... לכל אלו יש כוח אדיר לעורר, לפתוח, לכוון למודעות, לחיים מודעים.