abhyasa אבהיאסה היא אימון, חזרתיות מכנית, בעוד בסוטרה 11.28 משתמש פטנג'לי במילה אחרת, anusthana, לתאר את האספקט הזה של התרגול אשר משמעותה היא דבקות, התמסרות ולימוד דתי. הפרשנות של איינגאר משלבת את שתי המשמעויות בציטוט יפיפה המעלה את התרגול מפאן המכני גרידא, לחוויה דתית או רוחנית.

 

ציטוט מ  - "light on yoga sutras of patanjali" מאת b.k.s iyengar,

בהוצאת - Aquarian/thorsons an imprint of harpercollinspublishers, עמ" 58.

 

repeated effort made with a thorough understanding of the art and philosophy of yoga and with perfect communion of body ,mind and soul is not amechanical practice but a religious and spiritual one

 

אולם הטקסט של פטנז'לי בסוטרה 1.13 מרחיב עוד יותר הפרשנות על המושג אבהיאסה, ומבהיר את הכיוון הרוחני של האימון היוגי. האימון הוא המאמץ לייצב את התנודות של התודעה בכדי להגיע לתודעה שקטה שלווה ויציבה. ציטוט במילים של איינגאר, לפרשנות לסוטרה זו, מהספר המפורט למעלה עמ" 59

 

Practice is the effort to still the fluctuations in the consciousness and then to move towards silencing it. To attain a constant, steady, tranquil state of mind.

 

אם כך, אבהיאסה מתארת אימון לקראת תודעה שקטה ויציבה, אולם לאימון זה יש שלושה תנאים המצויינים בסוטרה 1.14, עליו להיות מבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן. המילים שאיינגאר משתמש בהם לתרגום הסוטרה הזו נותנים לנו תמונה ברורה לגבי האופי של התרגול היוגי. תרגול לאורך זמן, ללא הפרעות, ברצף, עם התמסרות ודבקות, מבוצע כראוי, עם בסיס מוצק, מושרש באדמה, וממוקם היטב.

 

ניתן לקרוא כאן את התיאור המדויק לאופי של התרגול בשיטת איינגאר. דיוק ללא פשרות, בסיס יציבה איתן, המושרש היטב באדמה, שהייה לאורך זמן, תרגול ממוקד ללא הפרעות הנכנס לעומק החוויה מתוך מסירות והתלהבות.

 

אם כן, הבהיאסה מייצג את הצד האקטיבי, הפלוס, היום, השאיפה, השמש, כוח החיים בעוד ואיראגיה תייצג את הצד הפאסיבי, ההרפיה הלילה, הנשיפה, הירח, התודעה. התרגול השלם מכיל את שתי האיכויות הללו, למעשה אף יותר מכך כל התנסות שלנו מכילה את שתי האיכויות, רק שילוב נכון של שתיהן יאפשר התפתחות במימד הפיסי והרחני.

 

מטבע הדברים הפאן האקטיבי הוא הדוחף קדימה ואם זאת מי שנותן את הכיוון מתאר את הגישה הנכונה היא האיכות של ההתבוננות הנקייה מהשתוקקות, המוכנה לראות את הדברים כפי שהם משתקפים ברגע ההווה. כדי להתקדם עלינו לראות את המציאות כפי שהיא, ולא כפי שמשקפת מתוך המאוויים שלנו. הבנת הדואליות הזו בין שני מושגים מנוגדים לכאורה הקיימים בטבע הדברים היא הצד הראשון המוביל לאחדות.

 

רק שילוב של טכניקה נכונה, חזרה אינסופית על התנוחה, לאורך זמן ללא הפסקה, מתוך תשומת לב, מתוך התבוננות. רק אמביציה ללא אגו, מאמץ נכון המכיל הרפיה ורכות, נחישות ודבקות המכילים ראיה נכונה של הדברים ללא משוא פנים או היצמדות, רק אלו יובילו לאחדות. אחדות שתאפשר להחזיק את הטווח המקסימלי של התנוחה מתוך כבוד לגבולות גופינו ויכולותינו.

 

את אימון ואי השתוקקות שני המושגים שעל הפרק ניתן גם לקרוא במילים אחרות אימון באי השתוקקות, (כלומר תרגול של עמידה בפיתויים) או אפילו אי השתוקקות באימון, (כלומר אימון נקי מהשתוקקות) בכל צורה בה נהפוך במושגים הפרשנות, מעוגנת בטקסט, מעניינת ומעוררת השראה.