כשהיוגי הולך ביער

התמזגות בטבע היא סוג של אומנות הדורשת הכרות עמוקה איתו, ריסון תנועתי, שליטה ואיפוק. אם התבוננתם פעם בתנועת חיות בטבע, בחתול אשר משהו צד את תשומת ליבו והוא קופא על מקומו, נאסף פנימה, ומתחיל לנוע לאט ובשליטה עד לרגע המתאים לזינוק. עד לרגע בו יהפוך הריסון לכוח המתפרץ המדויק והפראי ברגע ההתקפה. הוא ינהג כך גם אם זה כדור צמר, אלו שרידי האינסטינקטים הטבעיים שלו.

 

הכבוד בו נע היוגי ביער הוא משל לאופן התנועה המרוסן בו נוהג היוגי בתרגול. עודף תנועתיות משקף חוסר שקט פנימי. הגוף שלנו משקף את מצב התודעה שלנו, האופן בו אנו נעים בין התנוחות בתרגול היוגי בזמן הכניסה, השהייה והיציאה מן התנוחות הוא חלק משמעותי מהתרגול עצמו. הרצף של מודעות וריכוז הינו כלי רב עוצמה והוא דורש התבוננות, ריסון ואיפוק.

 

כפי שהולך היוגי ביער נרצה לנוע בתרגול מבלי להשמיע אף רחש, מבלי שנשורת העלים הנרמסת תרחש תחת צעדינו, מבלי שענפי העצים ישברו בעוברנו, בכזה כבוד, בכזו התמזגות עד שנוכחותנו לא תעורר הדים. נרצה לחצות את הנהר מבלי ליצור גלים, מבלי ליצור אדוות במים, בכזו הרמוניה עד שתנועתנו במים תתמזג ותבלע ברשרוש הגלים. כך ירצה היוגי גם לחיות בג'ונגל העירוני, לנוע בעולם מתוך מודעות וכבוד, מתוך התמזגות ואהבה ליקום.

 

מתוך נקודת מבט פילוסופית יש במשל הזה כמה רבדים. הרמז הברור מכוון לאופן ההתנהלות שלנו עם עצמנו ועם העולם, כיצד אנו פוגשים את העולם ? כיצד אנו משתלבים ואיזה עקבות אנו משאירים אחרינו ? האם אנו מתפרצים לשיחה מכריזים על עצמנו, מביעים דעות, מזעזעים את האווירה וממלאים אותה בנוכחות שלנו, במשב רוח ראזסי, אנרגטי המכוון לעשייה בהתאם לחלוקת הגונות בפילוסופיה ההודית או אולי מתבוננים, מקשיבים, אומרים רק מה שנחוץ, מה שבעל משמעות, מה שתומך להתפתחות, הנוכחות שלנו רכה ומתמזגת עד שכמעט איננה מורגשת ובכל את היא שם לתמוך בהתרחשויות סביבנו, זאת בהתאם לאנרגיה סטווית המסמלת התנהלות נקיה מאגו ומלאת חמלה בהתאם לגונות.

 

אולם מעבר למפגש עם עצמנו יש בסיפור הזה משהו מטריד היוגי אינו משאיר שום עקבות הוא נוכחות נעלמת התומכת בבריאה מבלי שעולם התופעות משפיע עליה. היוגי ביער הוא מחוץ לסמסרה – עולם התופעות בו אנו חיים, הוא אינו מטולטל רגשית, הוא איננו מגיב מתוך אגו, הוא משיל מאחור כה הרבה מעצמו, עד שעצמיותו נטולת כל אגו, עד שהנוכחות שלו אינו משאירה עקבות. התדר שלו מתמזג עם העולם מבלי לרמוס, מתוך כבוד וחמלה.

 

זה כל כך רחוק מאתנו עד שקשה לנו לראות את האושר והעוצמה של חיים בתוך תודעה נקייה כל כך ? האם אנחנו מוכנים ללכת כל כך רחוק מהתפיסה שלנו את עצמנו היום ? האם אנחנו נכונים להשיל את הכל  בשביל לחיות ללא עקבות ?  כי יקירי היוגה מובילה לשם זו דרך רוחנית המובילה אל הריקות אל האין. אולם זהו רייק מלא, זהו מעין מוות מטאפורי המביא לחיים מלאים ובעלי משמעות.

 

המשפט הכי חזק בשביל לסכם את הדילמה הזו היא כי מה שרואים משם לא רואים מכאן. תודעה מעורפלת איננה יכולה לקלוט את היופי והנשגבות בתודעה נקייה. ובכל זאת איזה קול קטן בתוכנו מביא אותנו שוב ושוב אל מזרון היוגה אל התרגול משהו משתוקק להשתחרר גם אם השחרור אינו נתפס ומבהיל.