מחשבות על יוגה - פוסטים קצרים

 
להרגיש את הודו

 

טיול בהודו זו לא חופשה, זהו מסע של גילוי ועבודה עצמית. אתה מול עצמך, אתה  מול הפרטנרים שלך לטיול, מול האנשים שפגשת בדרך ומול התרבות הזרה - מוכרה הזו, כשכובשת את הלב. הודו שגורמת לך להיפתח ולהקשיב. שלא משאירה אותך אדיש ומזמינה אותך להתבונן ולהגיב. או שאוהבים אותה בכל הלב, או שונאים אותה לגמרי.

 

אני התאהבתי בה שוב מהרגע הראשון, והתרפקתי על מיליון הגוונים והטעמים שלה. ואם זאת הפעם הבטתי בה בעיניים מפוקחות של אדם בוגר, ולא דרך העיניים המאוהבות של נערה. 

 

חשתי את העוצמה המבורכת שבאמונה ואת הדבקות והמסירות לטקסי הפולחן שלה. מעט קינאתי, משום שעל אף שזה כה רחוק מתפיסת העולם שלי, הרגשתי בבירור את האושר והכוח שמעניקה אמונה כזו. ועם זאת, היא עמדה אל מול הגיחוך הבולט והנלעג שבאמונת אלילים עיוורת, אשר הולכת שולל אחר אמונות טפלות וטקסים פגניים, הנסמכים על אגדות ילדים.

ההתפקחות הזו היא מעין תהליך התבגרות, כמו להאמין בכל הלב בפיות וענקים, ובסנטה קלאוס ואז לגדול ולהבין את חוסר הממשות שלהם. כמו סטירת לחי השולפת אותנו מאגדות הילדות הרומנטיות אל המציאות. אז זהו, ששם בהודו, הם מסרבים לגדול וממשיכים להאמין בבובות, להתפלל אליהן להדליק קטורת, ולשלוח פרחים על המים.

 

אולי ניתן לראות את הבובות כייצוג של האלוהות? אולי ? אבל בהתרשמות שלי, מעבר לייצוג פילוסופי אשר נותן מסגרת לאמונה ומעניק משמעות כמו במערב, שם אבדה הסמליות והבובה הפכה לאלוהות עצמה אשר משאירה את האדם קטן ותלוי בגחמותיה של בובה.

 

ועוד על תפיסת הזמן שכה קוסמת לנו. תפיסת הזמן האל זמנית, שאיננה כפופה לגחמות הזמן ולמעשה מתעלמת ממנו. אין זמן אובייקטיבי יש רק זמן יחסי. התייחסות מעניינת שמשנה מעט את הקצב הפנימי ההיפראקטיבי שלנו במערב ומעניקה לנו אתנחתא מבורכת. אולם למי שמעוניין לנהל עסקים או אפילו לטייל בהודו ותלוי בכוח אדם זה, זה אתגר.

 

הנימוס והאדיבות ברחוב, אפילו ההתלהבות לשוחח עם תיירים, שעשויה להיות נעימה ומאירת פנים, מסתיימת הרבה פעמים במדריך צמוד שאי אפשר להיפטר ממנו ובהחלט מצפה לתגמול כספי. נחמדות המניבה את חוסר היכולת לומר לא, כלומר לשדר בפתיחות ובכנות. מה שאומר שלא תהיה הודעה על הזמנה שלא ניתן לספק, או על שינוי בזמנים, על עיקובים או על היעדרות מפגישה, פשוט מפני שההודים לא רוצים לאכזב.

 

אבטלה סמויה המתבטאת בהתנהלות איטית, המלווה בחוסר העשייה שאין ספק שהגיע שם לשיא חסר תקדים. כל אותה גישה מיוחדת לחיים, שהפכה כמעט לסמל המסחרי של המטיילים הסטלנים בהודו, משאירה אותם, לפחות את הקסטות הנמוכות, דורכים במקום בעוני ובזוהמה עם מעט מאד יוזמה ועם אינספור חלומות.

 

אז מה יש שם בהודו שכה שובה את הלב, הפורט על הנימים העדינים ומעורר בי ישר תחושה של בית. מה יש שם המאפשר גם בתוך העוני והלכלוך, להירגע ולהתחבר לעצמי ?

 

אז זהו שלקח לי כמה ימים טובים לנסח תשובה ובעצם זו לא באמת תשובה שלי אלא שאולה מספר נפלא שהתגלגל לידי. ספר המציג תוכן מטלטל ונוגע ללב שאינו קשור בשום דרך להודו אולם הוא עזר לי להבין מה הופך את הודו כה מיוחדת בעיני. הספר "אשמת הכוכבים" מאת זון גרין. ספר חזק, המתאר התמודדות של ילדים ובני נוער חולי סרטן עם המחלה ועם המוות. ילדה בת אחת עשרה, חברה של הבן שלי המליצה לי עליו ותיארה אותו כספר עצוב אבל לא מדכא. כשקראתי הבנתי עד כמה זה נכון, על אף לילה רצוף דמעות של קריאה.

 

בספר יש אוסף של מחשבות פילוסופיות שחלקן עוסקות בטיבו של הקיום ובהן מצאתי את התשובה שלי. נאמר שם ציטוט " לפעמים נדמה שהיקום רוצה שנבחין בו". אל אף שהיקום אדיש כביכול לקיומנו הוא מתגמל אינטליגנציה המכירה ביופיו ובאלגנטיות שלו גם אם באופן זמני. היקום רוצה שנבחין בו.

 

ההתמודדות עם מוות במאבק של הדמויות עם מחלה סופנית, מעלה גישות שונות ביחס למוות ולקיום. הרצון להשאיר חותם משמעותי, איזה סימן של כישרון או תרומה ייחודית, כדי שהמוות לא יהיה סוף. אל מול גישה שהיקום והקיום חזק וגדול מאתנו, והזכות לחיות בו להבחין בקיומו, הינה זו המעניקה את המשמעות לחיים שלנו.

 

בניגוד לתפיסה המערבית הרוצה להשאיר חותם, המזרח ובעיקר הודו איננה כזאת. היקום הוא במרכז ולא האדם. היכולת של האדם והזכות להתפעל ולהוקיר את יופיו וגדולתו של היקום, היא שמעניקה משמעות לחייו. הזכות להיות חלק ולו גם זמני, בתוך יקום מופלא כזה. מכאן באה הנכונות בתרבות ההודית, לזרום בכל סיטואציה ולקבל גם את הבלתי נסבל. מכאן תפיסת הזמן המתמזגת עם הרגע, אך איננה מכתיבה אותו. הצניעות הזאת, שבקבלת המקום שלך ביקום בהשלמה, ונכונות לשמר את מעגל החיים ואת סדרי הטבע, משום שהם גדולים וכבירים מאתנו. אכן יש בתפיסה הזו קסם ונחמה. אין ספק אתנחתא מהמרוץ למשמעות ומהצורך האנושי להשאיר חותם כמו כלב המשתין בכל פינות הרחוב כדי שיכירו בקיומו כשליט הרחוב גם אם הוא קשור בחגורה ומובל לטיול באופן סביל.

 

כמו בכל עצירה, פתאום הפרטים הקטנים היוצרים את הרגע הזה מתגלים ומקבלים מקום. להיות נוכח ברגע בפתיחות כזאת יש יופי ועוצמה שלא תאמן. כך הרחוב ההודי הציורי והצבעוני, על שלל הדמויות שבו ועל תפיסת העולם המקדשת אותו, מעורר איזה שקט ופניות רגשית המחברת לחוויה ומאפשרת נקודת מבט אחרת.

 

ועוד מזווית ראיה יותר אישית, על האינטימיות שבכל הרגעים הקטנים הממסים את הלב, שעצבו את המסע הזה והפכו אותו כה מיוחד עבורי.  הצ'אי שופ הקטן, במפגש הסמטאות בורנסי שבו שתתי תה ראשון של בוקר, חם ומתוק, שהוגש במיוחד עבורי בכוס זכוכית קטנה ולא בפלסטיק, כשאני מצטופפת על הספסל עם בבה לבוש לבן.

 

אותה סמטה מתפתלת שעברתי בה יום יום בדרכי לגת המרכזית והכרתי בה כל פינה. סמטה ארוכה ומתפתלת, הרצופה בגלילי פרות כשלפעמים אחת מהן חוסמת את הדרך ויש להכות על עכוזה כדי שתזוז. המקדשים הצבעוניים, על הדלתות המרהיבות שלהן ועל הפסלונים הציוריים של האלים, הקורצים לרחוב וממלאים אותו בצבע. פסלים החקוקים באבן, שהקופים רובצים עליהן וקופצים מגג למעקה, סורקים את הרחוב בעיניים עצבניות ומחכים להזדמנות לסחוב אוכל.

 

 "בבה לאסי" שיש לו את הלאסי הכי טוב בעיר, והוא מכין כל מנה במסירות ומגיש אותה כיצירת אומנות. ומעבר לפינה בכוך קטן ודחוס ממוקמת חנות הצעיפים. ואני כמו כל שופרית טובה ביליתי בה זמן מה, בעודי מנהלת שיחה עם בעל החנות, בחצי הינדית וחצי עברית, כשהוא דובר העברית ואני ההינדית. בהמשך בפנייה לאחת הגתות, מטפס גרם מדרגות תלול אל מסעדת לוטוס, השוכנת על מרפסת מרהיבה הפונה לגנגה ופורסת לפנייך את הנוף המרהיב של הגתות עד קצה האופק. כאשר הגת המשתקפת ממנה מרוצפת בסארי צבעוניים הפרוסים לייבוש. צי סירות ישנות הקשורות לחוף המתנודדות על מי הסחף העכורים של הגנגה, כשילד קטן יושב על סיפון אחת מהן ורגליו משתלשלות למים. כל הרגעים הקטנים האלו שהיו רצופים במפגשים ובשיחות קטנות, מתארים רק כמה רגעים ביום מופלא אחד בהודו.  

 

רגעים שהודו משתקפת בהן, הודו שיש בה נדיבות נוגעת ללב, ויושר לב על אף העוני. הודו בה מישירים מבט ללא מבוכה, בה אין פרטיות אולם יש בה קבלה. הודו פשוטת ההליכות שהיא כולה לב. הודו שיש בה נופים מדהימים, אינסוף רכסים המתמזגים באופק ומפלים המגיחים מקפלי ההרים. הודו שהירוק בה בוהק, שיש בה שפע של מים והגשם יורד בה ברציפות גם כמה ימים ללא הפסקה. הודו בה המונסון הפך בכמה שעות את השוק בדלהי לבריכה. הודו שהפרות בה קדושות והן מתהלכות כמלכות ברחובות וכשהן רובצות במרכז הכביש מהיר, התנועה תעקוף אותן ללא תלונה. הודו שאפשר להתמקח בה על כל דבר, והכל בה אפשרי. הודו הפוטוגנית, הצבעונית, הציורית שאפילו הליכלוך בה מצטלם מעולה. 

 

הודו שמזמינה מפגשים לא צפויים ושמתחוללים בה קסמים. הודו של קטורת ואש ופרחים, הודו שיש בה מיליוני פנים, אינסוף גוונים וטעמים, הודו שהיא מלאת סתירות ורבת פנים אבל הכי חזק מהכל הודו שהיא מה שתרצה שתהיה עבורך.