מחשבות על יוגה - פוסטים קצרים

אלגנטיות של קיפוד

 

בהיותי קוראת כפייתית העלתי בחכתי שוב ספר מקסים במיוחד

" אלגנטיות של קיפוד ", מאת מוריאל ברברי. הקטע שאני רוצה לשתף בו מדבר על תנועה מבפנים בדרך מיוחדת ויוצאת דופן בעיקר שבאה מפיה של דמות כריזמטית במיוחד של ילדה בת 12. ההתבוננות בתנועה באופן זה תופסת תהליכים פנימיים אשר מתארים את העבודה אליה אנו שואפים בתרגול היוגי. לא היה ניתן לתאר את התנועה באופן חי וברור יותר את הכיוון שלה ואת היופי הפנימי שמבטאת.

 

אולי רגע לפני שתקראו את הציטוט צריכה להגיד איזו מילה על הילדה המיוחדת אשר חושבת אותו. ילדה אשר החליטה, כי מאחר שהבינה שבחיים אין הגיון ושלמרות כל השאיפות והתקוות שלנו כולנו רק דגים המשייטים באקווריום לכודים ואבודים, אין טעם להמשיך ומחליטה לכתוב יומן ובו הגיגים נשגבים על החיים, לפני תפרוש מהם. אז זהו הגיג כזה, הלקוח מתוך תיאור של צפייה משותפת עם אביה במשחק רוגבי בטלוויזיה. ראו יש הרבה מושגים מתוך ריקוד הפתיחה למשחק, רקוד מלחמה, שלא מכירה את טיבו אולם תיאור התנועה הוא מרתק. 

אז ציטוט מתוך " אלגנטיות של קיפוד ", מאת מוריאל ברברי, הוצאת כתר, מצרפתית שרון פרמינגר עמ" 35.

 

"הבנתי את זה רק כשהשחקנים הניו זילנדים התחילו לרקוד את ההאקה. אחד מהם היה שחקן מאורי גדול מאד, צעיר. הוא זה שמשך את תשומת הלב שלי מהרגע הראשון, בהתחלה בגלל הגובה שלו כנראה, אבל אחר כך בגלל האופן שבו התנועע – תנועה מוזרה מאוד, זורמת מאד אבל במיוחד ממוקדת מאוד, זאת אומרת, ממוקדת מאד בעצמו. רוב האנשים, כשהם מתנועעים, הם זזים בהתאם למה שנמצא סביבם. ברגע זה, כשאני כותבת, קונסטיטוסיון עוברת לידי, והבטן שלה כמעט נגררת על הרצפה. לחתולה הזאת אין  שום  תוכנית מובנית בחיים אבל היא בכל זאת מכוונת את עצמה כרגע כלפי משהו, כנראה אחת הכורסאות. ורואים את זה באופן שהיא זזה: היא הולכת לעבר. אמא הולכת לעבר דלת הכניסה, היא יוצאת לקניות, ובעצם היא כבר בחוץ, התנועה שלה מנבאת את עצמה. אני לא כל כך יודעת איך להסביר את זה, אבל כשאנחנו נעים ממקום למקום, התנועה הזאת לעבר כאילו מפרקת אותנו: אנחנו גם כאן וגם לא כאן, כי אנחנו כבר הולכים למקום אחר, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. כדי לעצור את ההתפרקות הזאת צריך לא לזוז. ברגע שאנחנו זזים השלמות מופרת, וכל עוד השלמות קיימת אי אפשר לזוז. אבל השחקן הזה איך שראיתי אותו עולה למגרש, הרגשתי אצלו משהו שונה. הרגשתי שאני רואה אותו זז, אבל בכל זאת נשאר באותו מקום. מטורף קצת, לא? כשהריקוד ההאקה התחיל, הסתכלתי בעיקר עליו. היה ברור שהוא לא כמו האחרים. ואז קאסולה מס' 1,  אמר: "סומו, המגן  הניו זילנדי המפחיד, מרשים אותנו תמיד בממדיו העצומים: שני מטרים  ושבעה סנטימטרים, מאה ושמונה עשר קילו, מאה מטר באחת עשרה שניות, תותח אמיתי, כן, כן !" כולם היו מהופנטים בגללו אבל נראה שאף אחד לא יודע בדיוק למה. אלא שבזמן ההאקה זה נהיה ברור: הוא התנועע, הוא עשה תנועות בדיוק כמו האחרים (טפח בכפות ידיים על הירכיים, רקע ברגליים לפי הקצב, נגע במרפקים שלו, ובכל הזמן הסתכל ליריב ישר בעיניים, בהבעה של לוחם דרוך), אבל לעומת התנועות של האחרים, שהיו מכוונות כלפי היריבים שלהם וכלפי כל הצופים שהביטו בהם, התנועות של השחקן הזה נותרו בתוכו, נשארו ממוקדות בו עצמו, וזה העניק לו כוח עצום ונוכחות מדהימה. וככה ההאקה, שהוא ריקוד  מלחמה, הגיע למלוא עוצמתו. עוצמה של חייל לא נובעת מהמרץ שהוא משקיע בהפחדת האחר ומהאותות שהוא משגר כלפיו אלא מהעוצמה שהוא מסוגל לרכז בתוך עצמו, בכך שהוא נשאר ממוקד בעצמו. השחקן המאורי הזה נהפך לעץ, לעץ אלון גדול שאי אפשר להפיל אותו, עם שורשים עמוקים וקרינה חזקה, וכולם הרגישו את זה. ובכל זאת הייתה גם ודאות שהאלון הגדול הזה מסוגל לעוף, שהוא יהיה מהיר כמו האוויר, למרות שורשיו הגדולים או בזכותם....... "

 

תנועה ואי תנועה בו זמנית, המתרגמת לעוצמה, לנוע לקראת ולהישאר בתוך עצמנו, להתמקד במשהו פנימי בתוך מסגרת התנועה החיצונית, לנטוע שורשים בכדי לעוף ולצמוח, זהו תיאור מדויק לתרגול יוגה עמוק ואיכותי. הרי היופי בתנועה, בריקוד, אפילו בספורט אינו בדבר עצמו אלא באיכות של התנועה, שמשאירה אותה מאד אישית ושלנו, גם בתוך מסגרת החיצונית של התנוחה או התנועה. איכות שמשאירה אותנו נטועים בתוך עצמנו אבל גם נעים החוצה מתוך העוצמה הזו.