חוויות ממעגל הדרך – פסח 2014
מעגל הדרך 42
תמיד המעגל הוא מעין מסע, מסע פיסי בו אנו צועדים על האדמה, בשבילים דרך הנופים הקסומים של טבע ירוק ופראי, אבל בעיקר זה מסע פנימי. מעין גילוי פנימי המפלס לעצמו דרך בין אנשים, מפגשים, ורגעים ...אינסוף רגעים.
מסע של שמונה ימים בטבע, שמתוכם שהיתי בו שישה. שישה ימים קסומים שציירו קשת שלמה של רגעים. מבניית המחנה כל ערב מחדש, הקמת האוהלים, הדלקת האש, הבישול במטבח שדה על מדורות בישול, מעגל הדיבור, כובע הקסמים, רגעים של מפגש של מגע, שיחות קטנות מסביב למדורה או לקרש החיתוך במטבח ומסלול ההליכה שלקח אותנו השנה דרך שדות מוקפים בים של שיבולים ירוקות שיצרו תפאורה מושלמת.
בשבילי המעגל הזה אפשר איזה סוג של חיבור אינטימי יותר, קרוב יותר לאנשים, משהו שאפשר לי לקלף את השכבות הציניות, להסיר את ההגנות ולהרשות לעצמי להיות אני. משהו בחיבוק המכיל של המעגל הרגיע את הפוזיציה הרגשית הזו של הישרדות. אפשר לצאת לרגע מההתנהלות היומיומית המרוכזת בעצמי ובמשפחתי ולראות את האחרים. לראות באמת. לראות מעבר לאוהל הפרטי שלי...
מעין הזדמנות נדירה, לחוש את השמחה ולחבק אותה בשתי ידיים ללא חציצה. להסתכל בעיניים, להרגיש כאב, בדידות או את הצורך של מי שעומד מולי ולהושיט יד, לקחת אחריות על מה שקורה סביבי, לקחת יוזמה כדי לברוא אווירה. להיות נדיבה. להיות אסרטיבית וישרה עם עצמי. להרשות לעצמי גם לכעוס ולכאוב, לחוש מצוקה, לבקש עזרה. ואולי יותר מהכול לפתוח את החושים.
העולם העירוני המודרני, מכבה את החושים בכך שהוא מציף אותם בכל כך הרבה גירויים עד שהם מצמצמים את עצמם.כדי לשרוד. הלילות האלו בטבע מאפשרים הזדמנות לפתוח את החושים, להרגיש את החושך את המרקם של האוויר, לחדד את התחושות הריחות, הטעמים, לשמוע מיגון של רחשים וצלילים ולתת להם להדהד ולחדד את החוויה של הרגע. להרגיע איזה געגוע פנימי לחיות דרך החושים, להרחיב אותם ולהכיל דרכם, עוד עומק, עוד פרטים, עוד איכויות שכבר שכחתי או שלא הכרתי מעולם. כשהתפאורה המרהיבה של הטבע מעצימה את הרגע, חושפת את הנימים הרגישים ושולחת עוד ועוד שלוחות החוצה לחוש את העולם.
הרצון שלי להיפתח לחושים לקח אותי עוד צעד קדימה עם המחשבה הזו, לא רק להיפתח לחושים אלא גם לקחת אחריות על מה שאני חשה. היו כמה מילים שנאמרו באחד ממעגלי הדיבור על אחריות שעוד מהדהדות בי. לקחת אחריות על מה שאנו חושבים, על מה שאנחנו אומרים, על מה שאנחנו עושים לאדמה, לאנשים סביבנו, למשפחה שלנו, לעצמנו. כמה זה מורכב וקשה באמת לקחת אחריות. התנועה הרווחת היא להתחמק מאחריות, להעביר אותה הלאה, להתחמק, להימנע כל כך הרבה מנגנוני הגנה. אז כמה אנחנו באמת מוכנים לקחת אחריות וגם לשלם את המחיר על מה שאנו מאמינים בו בעולם הפרטי שלנו אבל גם מחוץ לו.
המעגל פתוח לכל מי אשר רוצה להגיע, דתיים חילוניים וערבים בתוך גבולות ומעבר להן. השנה לא הגיעו חברים מהשטחים למחנה משום שלא הצליחו לארגן עבורם אישורי כניסה, האחריות עברה מיד ליד וכמו סיפור שלא נגמר, נמשך באופן קומי עד שהגיע לידי כך שהיה צריך להעביר אישור על כך שלא צריך אישור כניסה מיוחד ולבסוף על אף אישור כזה, מישהו סרב כי לא רצה לקחת את האחריות. זו אולי דוגמא אמיתית אבל מורכבת ורגישה ובכל זאת מעוררת מחשבה לאופן שבו מתנהלים העניינים ומעוררת שאלות מטרידות. עד כמה אנו חופשיים באמת לבחור ולהשפיע בעולם בירוקראטי, והיררכי, הנשלט בידי פוליטיקאים לא אמינים. עד כמה אנו מוכנים להיות מעורבים ? עד כמה אנו מוכנים לצאת מהבועה הפרטית שלנו ולקחת אחריות על החברה שבה אנו חיים ?
ועוד רגעים יוצאי דופן שלקחו אותי לקחת אחריות גם על הרגשות שלי. הייתה לי הזדמנות לקחת חלק במעגל הזה במעגל נשים. אם להודות על האמת, תמיד נרתעתי ממעגלים כאלו, זה נראה לי פמיניזם מופרז או אינטימיות כפויה וסנטימנטאלית מידי, אבל עד כמה שטעיתי בחשיבה הזו. ממש מהמילים הראשונות התחברתי. ישר זה נגע לי בלב ופתח איזה ערוץ רגשי שנתן לגיטימציה להגיד בקול רם את הפחדים, לחשוף את הכאב, לדבר את הרגשות שלי ודווקא בתוך מעגל כזה של נשים היה בכך משהו כל כך משחרר ואמיתי. וגם ההקשבה הייתה כל כך עמוקה עד שניתן היה לגעת בלב, לחבק במבט, להזדהות, לבכות, לצחוק. כל אחת אמרה משהו אישי ואינטימי שיכולתי לראות אותה דרכו אחרת ולראות אותו משתקף בעצמי. וכן כדרכם של רגשות, שהן מטהרות יצאתי מעט קלה יותר ומלאה באהבה.
וכמובן שם בלילה ליד המדורה, מתחת לשמיים מלאים בכוכבים הייתה לי גם שיחה מעוררת מחשבה על יוגה. על התנוחות כציר תנועתי שאנו יוצאים ממנו וחוזרים אליו, ציר שאנו רוכבים עליו עם הנשימה ומעצימים אותו, ציר שהוא כיוון אבל גם מרכז וגם מורה דרך. ציר שאנו מתמקמים עליו ומחפשים אותו באיכויות ודקויות של תנועה שהולכות ומעמיקות. ציר שכל פעם אנו ניגשים אליו מזווית אחרת, דרך דגש אחר ובכך מוסיפים נדבך על נדבך וחווים אותו מעט אחרת. חווים אותו באלף צורות חיות ונושמות של תנועה פנימית ועם זאת דרך מסלול או ציר ברור אחד.
זה קסמו של הדיאלוג היוגי שהוא מכיל אלף סתירות המתיישבות בדיוק ובהגיון יחד. דיאלוג אשר מעורר שיח חי ודינמי בין הקצבות למרכז וההפך בנתיב שהוא בעיקר שיח וחקירה מתמדת. שיח שהוא מראה פנימית ותמרור, המשקף ומהדהד את הפנים החוצה וההפך בנתיב דו כיווני, המוביל לחיבור פנימי ולקשר בין אינסוף איכויות של תנועה ונשימה. שיח שהוא מורכב אבל ניתן לחוות אותו לכל מעמקיו בתנועה אחת פשוטה. לרובכם אולי זה גיבוב מילים אבל למתרגלים בנינו אולי יהיה בכך משום הגיון.
אז זהו אלו הרגעים שעוררו אותי לחשוב ושפתחו לי את הלב מקווה רק שיישאר פתוח עד למעגל הבא. תרבות האינסטנט שאנו חיים בה מכתיבה קצב דינמי ומהיר בעולם בו הכול זמין ומיידי, כמעט הכול ניתן להשיג מוכן מראש ומוגש לנו עד פתח הבית. אנו חיים בעולם וירטואלי בו אנו יוצרים סביבות חיים שלמות ואפילו שולטים במזג האוויר. זה עולם אינסטנט בו כל הידע זמין בלחיצת כפתור, ובו ניתן לקנות הכול גם מהקצה השני של העולם בלי לצאת מהבית.