מחשבות על הבית הפנימי
הבית הפנימי, המקום הזה שאנו מכנים סנטר או מרכז, שהוא מעין מרחב פנימי אינסופי המשתרע הרבה מעבר לגבולות הפיזיים של הגוף. מרכז פנימי, שהוא מיכל גמיש, מגונן ומרגיע, אשר יש בו הרגשה של חיבור וקשר עם המהות הפנימית הכי אינטימית שלנו. מקום שהוא כולו אמת או אמיתיות. מרכז שהוא עוגן, שהוא שהייה יותר מאשר עשייה. אולי נכון יותר להגיד, שבכל גרעין של עשייה, של פעולה אנו נושאים בתוכנו את המרכז הזה. כל תנועה אם תעשה מחוברת ואוטנטית תנבע מתוך הבית הזה הבית הפנימי. בתרגול היוגי כל הטכניקה המלומדת באה כדי לאפשר לנו לנוע מתוך קשר למרכז הפנימי כך שהתנועה תנבע מתוכנו, אז רק אז נרגיש בתנוחה בבית. רק אז הטכניקה המתודיקה תתגבש לכדי אנרגיה ותהפוך את התרגול מחיצוני לפנימי, מטכני לאנרגטי.
החיפוש אחרי הבית הזה בתנוחות היוגה מורכבות ככול שיהיו, הוא מהות התרגול ואף יותר מכך החוויה של התרגול מזכירה לנו מי אנחנו, מעוררת בתוכנו חוויות ראשוניות, תחושות שכבר שכחנו או שלא הכרנו.מעולם, ואם זאת אנו מזהים אותן כביטוי אוטנטי של עצמנו. היום כל כך קל לשכוח את המהות האמיתית, את מה חשוב באמת, היוגה היא ניסיון להזכיר לנו.
כמה מילים מתוך ציטוט מהספר " לב האימון: מחשבות על יוגה" של אורית סן-גופטה, ספרי ויג'נאנה. ספר נפלא ומומלץ ביותר. ציטוט מתוך הפרק הראשון בספר הנקרא אימון
"כמיהה
מורה הצ'אן הסיני האן שאן, שחי במאה ה-15, אמר: על ביתו הישן. "הנח דג על היבשה, והוא יזכור את האוקיאנוס עד יום מותו. שים ציפור בכלוב, היא לא תשכח את השמיים. לכל אחד מהם יישארו כמיהה וגעגוע לביתם האמיתי, למקום שבו הטבע קבע את מושבם. האדם נולד במצב של תמימות, הטבע המקורי שלו הוא אהבה ונועם וטוהר. אך הוא מהגר בקלות יתרה, בלי מחשבה אחת על ביתו הישן. האם אין זה מעורר יותר עצבות מגורלם של הדגים והציפורים ?"
כמיהה וגעגוע אל הטבע המקורי, אל הבית הפנימי, אל מה שחשוב באמת הם אחד המניעים המביאים אותנו לדרך הרוחנית, לתרגול היוגי. החיפוש הזה אחר המרכז הפנימי שמבטא את מהותנו הינה מניע, השולח אותנו למסע הזה דרך הגוף והנשימה אל הנשמה, אל הבית הפנימי.
ביוגה אנו נעים מתוך המרכז הפנימי החוצה ומן החוץ פנימה לתוכו. אנו מנהלים דיאלוג פתוח דו כיווני בין המרכז הפנימי לבין העולם מחוץ לנו. על קו הרצף הזה מתנהלת מערכת יחסים מורכבת ודינמית המושפעת ומשפיעה על מי שאנחנו ועל אייך שאנחנו מתנהלים בעולם. דרך היוגה מכוונת להתבונן ולבחון מקרוב מערכת יחסים זו, מתוך מטרה לקרב אותנו לחיים אוטנטיים ושלמים. חיים הנובעים מתוך זיכרון וקשר לאני הפנימי, לבית הפנימי, כך שנוכל להתנהל בעולם מבלי לבגוד בעצמנו.
אני קוראת עכשיו את הספר משחקי הרעב של סוזן קולינס, מאנגלית יעל אכמון, כנרת בית הוצאה לאור. ספר היוצר אווירה סוריאליסטית ומזעזעת ביותר שהיא מעין התרסה וביקורת על העניין הגובר בריאליטי ועל הריקנות של עידן עתידני או אולי עכשווי. אין ספק שהסיטואציות המתוארות בטקסט מוחצנת ומחרידות ואם זאת הייתה בו משיכה אדירה, עובדה שלא הפסקתי לקרוא עד תום את כל הטרילוגיה.
הסיטואציה שעלתה בעיני רוחי בעת הקריאה בהקשר הזה, הייתה של הגיבור אשר רגע לפני שהוא מושלח לזירה בה ילחם על חייו מול 23 מתחרים נוספים מהם רק אחד יוכל לשרוד, מדבר על כך שהוא מקווה שיוכל להישאר נאמן לעצמו למי שהוא גם בזירה. הוא מעלה את התקווה שהזירה לא תשנה אותו לא תרחיק אותו מעצמו. ואני קראתי וחשבתי לעצמי שכן אכן בזירה במלחמה לחיים או למוות הסכנה להשתנות בעקבות הנסיבות מוחצנת אולם האם גם אנחנו נוכל להישאר נאמנים לעצמנו במלחמת ההישרדות הפרטית הקטנה שלנו, גם כשמשהו מאחור צופר בגסות בפקק, גם כשדוחפים אותנו בתור אינסופי וגם כשהבן מנדנד באופן מרגיז. האם כשמישהו לידינו נפגע נעצור או נמשיך ללכת, האם נצא להפגין בשביל מה שאנחנו מאמינים בו או נשאר בבית ועוד כל כך הרבה החלטות קטנות, רגעים שבעצם אומרים מי אנחנו באמת, בלי מילים. רגעים שאנו יוצרים מרגע לרגע בעצם אייך שאנחנו מתנהלים בעולם. רגעים שאנחנו יכולים לברוא מחדש בכל רגע מתוך נאמנות לבית הפנימי, למי שאנחנו בוחרים להיות.