מיליונרית של היום יום

יוגה עם רחל - ספטמבר 2012

דווקא בזמן הזה של החגים התחדדה שוב שאלת השאלות של חיינו כיצד לחיות חיים מאושרים. דווקא  בחופש כשכל התבנית של אורך החיים היומיומי מתפרקת ואינסוף אפשרויות עומדות בפנינו השאלה הזו מקבלת פרצוף חדש, חד יותר.  מה מטעין וממלא אותנו, מה מזמין אותנו, מה גורם לנו שמחה ?


שאלה פילוסופית שיש לה הרבה תשובות פשוטות, הרבה פחות הרואיות ממה שנדמה. פשוט הרגעים הקטנים שגורמים לנו להרגיש קרובים ובטוחים ושמחים, רגעים קטנים כמו לטייל בפרק עם הכלב מאוחר בלילה כשהשכונה דוממת, ים, ים ועוד ים על מרחביו ופראותו ועצמתו, ספר טוב ועדיף שיהיה עבה ומלא בגיבורים אגדתיים מעורר השראה, לגמוע מרחקים בשבילי הארץ, ללכת בתוך הנופים להרגיש קרובה לאדמה, לחבק את הבנים שלי בחיבוק משפחתי, לכווצץ אותם ולהסניף אותם, לשתות שיקים ירוקים, לזלול ענבים. וכן לתרגל יוגה להניע את הגוף מבפנים להרגיש את המתיחות עד כלות, לחוש שיש לי מיליון קילומטרים בין העקבים לקדקוד, להקשיב לנשימה, לנצח את הפחד ולעומד על הידיים ועוד ...


החופש הזה היה מלא בכל אלו בכל הרגעים הקטנים שעושים אותי שמחה מבפנים מקווה שגם שלכם.


בהקשר הזה שולחת לכם ברכה, השמה במרכז ברכת החיים עצמם, מתוך הספר "ברכות סבי" של רחל נעמי רמן, מודן הוצאה לאור, מאנגלית ארנה פרייזר.

 

"לחיים !

 

סבי לימד אותי את האיחול הנלווה לשתיית יין, מילה אחת בעברית - "לחיים". הוא תמיד אמר אותה בהתלהבות גדולה. " זה לחיים מאושרים, סבא?" שאלתי אותו פעם. הוא נד בראשו לשלילה. " זה פשוט 'לחיים!' נשומהל'ה." אמר לי.


בתחילה לא הבנתי והתעקשתי לרדת לסוף דעתו: "זה כמו תפילה ?" שאלתי בפקפוק. "אה, לא נשומהל'ה,", אמר. "אנחנו מתפללים לדברים שאין לנו. חיים יש לנו כבר."


"אבל למה אנחנו אומרים את זה לפני ששותים יין?" הוא חייך אלי בחיבה. "סבא!"  אמרתי, חשדנית פתאום. ,אתה המצאת את זה?" הוא גיחך והבטיח לי שלא. במשך אלפי שנים, בכל העולם, אנשים אמרו את המילה הזאת לפני שתיית יין. זו הייתה מסורת יהודית.


תמהתי על דבריו למשך זמן – מה. "זה כתוב בתנ"ך, סבא?" שאלתי לבסוף. "לא נשומה'לה,"  הוא אמר, " זה כתוב בליבם של אנשים." בראותו את המבוכה על פני הוא הסביר שבלי קשר לקשיי החיים, הכואבים או הלא צודקים, החיים קדושים וראויים לחגיגה. "אפילו היין מתוק, כדי להזכיר לנו שהחיים עצמם הם ברכה."


כמעט חמישים וחמש שנה עברו מאז ששמעתי את קולו של סבא, ואני עדיין זוכרת את השמחה בה בירך, ואת הניצוץ בעניו כשאמר "לחיים!" מאז ומתמיד ריתקה אותי העובדה שברכה זו נאמרה על ידי דורות רבים של אנשים שחייהם לא היו קלים. אבל אולי היא יכולה להיאמר רק על ידי אנשים שסבלו ואיבדו משהו, ואולי רק אלה יכולים להבין באמת את כוחה.


לחיים ! היא הדרך לחיות את החיים. ככל שבגרתי, נראה לי שהיא מדברת פחות על חגיגת החיים ויותר על התבונה לבחור בהם. בשנים הרבות שאני עובדת עם חולי סרטן ראיתי אנשים שבחרו בחיים מחדש, למרות האובדן, הכאב והקושי. אותה שמחה לא משתנה שראיתי בעיני סבי נמצאת בכולם."

 

אז...לחיים יקירי. לחיי הרגעים הקטנים. לחיי השמחה הפשוטה שברגעים הללו. כשהייתי ילדה הייתה לי סבתה תופרת שחדרה היה עמוס באינסוף בדים, סרטים וכפתורים, בקיצור בהמון "שמטס". זה היה אוצר אדיר בעיני, אהבתי מאד להתחפר שם בתוך ערמות הבדים ולחפש מציאות, תמיד יצאתי עם פיסה מיוחדת של אריג, עם עוד סרט גזור או כפתור מיוחד. כמה מוגנת ועשירה חשתי שם בין הבדים עם תקתוק מכונת התפירה ברקע, וסבתא שיכולה להוציא יצירת פאר מכל סמרטוט. אני קראתי לה מיליונרית של "שמטס".

 

​היום בבגרותי השאלתי את המושג הזה ואני משתמשת בו בכדי לתאר את גדולתם של הרגעים הקטנים. אני קוראת לעצמי "מיליונרית של היומיום". אולי אין לי אמצעים לנסיעות לחול וחופשות לאתרי יוקרה, אבל היום יום שלי רצוף ברגעים קסומים, בהם אני מיליונרית אמתית. מיליונרית של היום יום.​