היטהרות ואש פנימית
"טפס", היטהרות דרך סיגופי גוף, תשוקה, נחישות ואש פנימית
אחד הדברים האזוטריים והביזריים ביותר בהודו הם אותם סגפניים סדואים הנודדים בדרכים יחפים שלגופם אזור חלציים בלבד, קערה לאיסוף מזון, ומקל הליכה. סדואים אלו אימצו את נתיב ה"טפס", ההיטהרות דרך סיגופי גוף וחום פנימי.
במשך השנים שהייתי במזרח פגשתי רבים מהם באולם היה מפגש אחד שנחרט בליבי. באחת הנסיעות לעיר קדושה ונידחת באחת הפינות הפחות מתוירות בהודו עליתי על אוטובוס לנסיעה שנמשכה שעות רבות מעל יממה אם זכרוני אינו מטעה אותי. ככל נסיעה הודית טיפוסית האוטובוס היה דחוס לעייפה באנשים, בעלי חיים, ומשאות לרוב מכל המינים הגדלים והצורות. לבושים בסארים צבעונים, עטורים באצעדות מצלצלות, ובלונגים מצוירים, אם בעמידה ואם בישיבה על שבב ספסל המשמש במקום שני אנשים ארבעה, מי מתוך שיחה ומי בשתיקה המקבלת את הדין, מטלטלים על הדרכים המשובשות, מצאתי עצמי חלק מהקהל הססגוני הזה.
ככול שנמשכה הנסיעה נוצרו קשרים בסימני ידיים, בכיבוד שמצא דרכו בין הנוסעים, מעין אחווה של הנושאים בגורל הנסיעה המשותפת. אולם משנמשכה הדרך החלו נוסעים לרדת בעיקר נשים, והאוטובוס החל להתרוקן ואני מצאתי את עצמי אישה יחידה באוטובוס מלא גברים. חשכה החלה לרדת והאוטובוס התמלא צללים ואני התחלתי להרגיש מאד לא נוח. לא היה עלי שום איום אולם הסיטואציה הייתה מבהילה ואני כבר עייפתי וייחלתי להגיע לחוף מבטחים ולמצוא לעצמי מקום לישון.
בסיטואציה הזו באמצעות מתרגם התחילה מעין שיחת גישוש עם סאדו שנסע איתי לאורך הדרך. הוא פנה אלי בנועם, בחביבות ונסך סביבו נינוחות וביטחון. אני חושבת שחש באי נוחות שלי ומצא דרך להרגיע את האווירה סביבי. הוא עמד לאורך כל הדרך על זוג רגליים בצקיות ונפוחות עבות כמו שני עמודים קטנים. היה ביציבה שלו משהו מוזר, לא היה לו אינסטינקט של ישיבה גם לא עם הטלטלות והקפיצות שהכתיבה הדרך.
באמצעות המתורגמן הוא שאל שאלות עלי ועל החיפוש שלי במזרח וסיפר על עצמו. הוא סיפר שהוא סאדו שלקח שבועה לא לשבת לעולם, ועמד בה ב10 שנים האחרונות. זה נראה תמוהה ובשל קושי השפה לא הצלחנו להעמיק בשיחה אולם אין ספק שעמד בפני אדם שלא ישב שעות רבות במהלך הנסיעה וממבנה גופו היה ברור כי לא ישב תקופה ממושכת הרבה יותר.
מה מביא אדם לקחת על עצמו סיגוף כזה ? לשם מה ? לא היה לי ברור אולם הייתה בו רגישות והוא הקרין טוב ונינוחות וענה על השאלות ששאלתי. הוא היה סקרן לגבי העולם המערבי וההתרשמות שלי מהמזרח. היה בו משהו נוגע ללב ובכל זאת עולה השאלה מה מביא אדם כזה לבחור לעצמו עינוי כדרך רוחנית. אז אולי כאן התשובות...
היאמה השלישית "טפס" שהיא סוג של סיגוף, טיהור עצמי, אפילו סוג של עינוי. אני רוצה להביא ציטוט מתוך טקסט שלא קראנו יחד מתוך ספרו של יוחנן גרינשפון "דממה וחירות ביוגה הקלאסית", משרד הביטחון הוצאה לאור. עמ" 59/60
"טפאס הוא מושג נפוץ במסורת ההודית. זהו סוג של עינוי או סיגוף חום. הטאפס הוא אמצעי של הפנמה, מעין התקפה על חיצוניות הגוף, אמצעי של יכולת ניתוק מן החיצוניות כדי לחולל המסה פנימית, התכה של פנימיות וגבולות פנימיים. יש לטאפס פונקציות רבות במיתולוגיה ההודית וגם על פי תורות השחרור השונות. טאפס יכול להיות צום, או עמידה על רגל אחת במשך הרבה זמן תחת השמש הקופחת. טאפס יוצר חום פנימי, חום מכאיב, כמו ייסורי גדילה. ישנם הרבה סיפורים ועדויות גם מן המסורות ההודיות והאחרות בנוגע לחום הפיסי ממש שניתן ליצור בתוך הגוף."
אם כן יש בכוח סיגוף לטהר, אין ספק שהוא מחדד את המודעות ומשאיר אותנו ערניים ודרוכים ממוקדים ונוכחים. ראו בישיבה במדיטציה כמתעורר כאב גופני אנו מגויסים, בזמן זה לא נשקע בשינה או נפליג בחלומות בהקיץ משום שהכאב מחזיר אותנו אל הגוף.
אחד הקטעים המרגשים המתארים טפס מתורגם המושג כנחישות וכנתיב שאין בו בררה אחרת. ציטוט מתוך "היוגה סוטרה לפטאנז'לי" מאת יוגי רמהקרישנננדה, הוצאת גל בע"מ.
"הילד היתום ישב עם כל הילדים שהיו מועמדים להצטרף לתלמידים כמו בכל שנה באותה נקודה מחוץ למנזר השאולין. כל משפחה מקריבה את ילדה הבכור ומביאה אותו לחיי מנזר, כדי שיהפוך לנזיר שאולין. והילדים יושבים מול המנזר, בשלג, במשך כמה ימים. מגיל צעיר לימדו אותם שעליהם לשבת ולהמתין. שכן זהו השיעור הראשון של התלמיד.
ואין לבכות, שכן אם יצא הנזיר הגדול ויראה ילד בוכה, הוא ישלח אותו בחזרה הביתה. לאחר יממה ראה ילד היתום איך הילדים האחרים קמים, בזה אחר זה, וחוזרים אחד אחד לבתיהם. ומקץ ימים מספר שבהם ישב הילד ללא אוכל ושתיה, יצא הנזיר הגדול, נעמד מול הילד ושאל: " למה לא נשברת ? למה לא חזרת הביתה, כמו כולם ?" ובלי שירים את עיניו מתוך כבוד חיכה הילד במשך כמה רגעים, ובכנות של ילד השיב: "מפני שאין לי לאן לחזור ..."
הנזיר התבונן למרחק. עברו כמה רגעים של דממה, ואז הוא אמר: ,אתה ראוי להיות תלמיד. מפני שאין לך לאן לחזור. מפני שאין לך בררה".
תלמיד אמיתי הוא המתנה, המתנה נצחית. מפני שהוא יודע שאין לו שום בררה אלא להמתין."
הסיפור נגע ללבי משום שהמילים התמימות, אין לי לאן ללכת, שאמר הילד, הן הנתיב הישיר לנחישות ולמחויבות. מחויבות משום שאין בררה אחרת, אין נתיב להתחמקות ובריחה מהתמודדות. מחויבות טוטלית כזו גם במחיר אי נוחות מכוונת להתפתחות. בסיפור עולה גם אלמנט נוסף והוא ההמתנה, האי עשייה. המתנה הנותנת אמון בדרך וביקום שיפתחו דלת פנימה, גם מחיר של אי וודאות ושל אי נוחות גדולה.
אז לנו יש לאן ללכת, תמיד יש טלפון שמצלצל דווקא כשאנו מתחילים לתרגל או איזה מחויבות אחרת נהיית פתאום דחופה ביותר דווקא ברגע זה, רעב תוקף אותנו, קר לנו או חם לנו מדי, יש לנו צורך דוחק לסדר, לנקות, להאכיל את הכלב ומה לא. והמחויבות לתרגול, הנחישות והאש הפנימית לתרגול אישי מתפוגגת ברגע. הלוואי ולא היה לנו לאן ללכת, הלוואי ולא הייתה בררה, אייך התרגול האישי שלנו היה נראה אז ...