In to the wild

אחד מתענוגות הבידוד הוא צפייה בסרטים, התכרבלות בין השמיכות, עם דובדבנים ויין והאיש שלי לידי היא סוג של חופש נדיר ומפנק. מה שראינו היום הוא סרט עצמתי ונוגע ללב, שהשאיר אחריו נימה עדינה של עצב, שלא מרפה. "In to the wild" אני יודעת שעבור רובכם זוהי נוסטלגיה אבל עבורי זו הייתה צפייה ראשונה.

הסצנות, הראליסטיות והאינטימיות של מפגש עם החיים ועם אנשים ששם במרכז מחוות קטנות ויומיומיות ודיאלוגים חשופים. הקצב , הפשטות, האינטימיות, הנדיבות האנושית, היופי עוצר הנשימה של הטבע, המוזיקה, חושפים כל כך הרבה כאב, תמימות, ותשוקה.

תשוקה אל המופלא, אל נופים, אל כוחו הפראי, העצום, האינסופי של הטבע. טבע שמזמין ומפתה אותנו בהבטחה גדולה של חופש שאני כל כך מזדהה איתה, שנמצאת גם עמוק בתוכי. טבע שהוא גדול ועצום מאתנו, שעלינו להכיר בכוחו ולכבד אותו משום שהוא עשוי גם להרוג אותנו. ואולי חלק מן המשיכה טמונה דווקא בדיאלוג על חיים ומוות שהוא מהדהד בתוכנו.  

מה שנגע בי עוד הוא הצורך האנושי הבסיסי במגע אנושי בין הכמיהה לבדידות, לשיח הפנימי. היופי שבבדידות והנורא שבה. ואייך לאורך כך הדרך למרות הכנות והרגישות שבכל המפגשים ליוותה אותי כל הזמן תחושה של פספוס, של ריקנות, של חיפוש. רק בסוף, עם התגנבות ההבנה שזה הסוף פתאום כל המילים שנאמרו וכל המחשבות שנהגו במהלך הסרט מקבלות משמעות אחרת, עמוקה יותר.

והיו התובנות, מלאות החוכמה והכל כך מדויקות. והם מתארות באופן כל כך ברור את היאמות והניאמות מהיוגה סוטרה של פטנג'לי. לא אחזור על כולן אבל אציין חלק שהיו לי כל כך ברורות על המסך.

מתוך הניאמות : אי אלימות – במאבק לשרוד מול הטבע, כשהוא הורג את הצבי אולם איננו מצליח לטפל בבשר ונשאר עם בשר מרקיב מלא רימות ומלא חרטה על ההרג. במקום שבו הטבע זורם באופן כל כך הרמוני של הישרדות, ההתערבות האלימה של האדם איננה תמיד לטובתו.

 

על הכרה בהירה - תקרא לכל דבר בשמו הנכון. תראה את הדברים כפי שהם באמת.  סטיה – היאמה השנייה האמת, הכנות שיש בה כוח מרפא, האמת שהיא הכרחית לראייה בהירה לפעולה נכונה בעולם.

אסטיה – אי גניבה, הסתפקות במעט, הרצון להעניק ולא לקחת מן החיים.

ברהמצ'ריה – תנועה ונחישות בהתקדמות לעבר המטרה. הנחישות להגשים את המטרות שלנו. להמשיך ללכת בדרך לכיוון המטרה ולא לתת לחיים לסחוף ולהסיט אותנו מהמטרה.

אפריגרה – אי חמדנות, הסתפקות במעט. האושר הוא ברגעים הקטנים, בטבע המודע ולא בהזדהות שלנו עם התשוקות. החדווה, ההרפתקאה, החופש שיש בחיים ללא העול של כסף, ללא תלות בחומריות.

ומתוך הניאמות, מה שאנו מפתחים בינינו לבין עצמנו, האהובה עלי ביותר - סנטושה – שבעות רצון ממה שניתן לנו, מפיסת החיים הקטנה שלנו.

אז זהו נשארתי עם עצב חשוף... ועם כמה מילים על הנייר.