על טבען של רגשות - מבוסס על סדרת הרצאות של גלית לוין

בימים אלו אנו חווים עומס רגשי רב, מתערבלים בנו רגשות רבים, פחד, חרדה, דאגה, חוסר ודאות, תקיעות, המעמיסים עלינו וההופכים את ההתמודדות עם המציאות החדשה לחוויה קשה.

בלתי נמנע שיעלו רגשות כאלו שאנו מקטלגים כלא נעימים ובאופן טבעי אנו ננסה לעשות משהו כדי להפסיק אותם.

במאמר זה נרצה לבדוק האם רגשות כמו פחד, חרדה, דאגה באמת בעייתיים, האם צריך להפסיק אותם, האם יש צורך להילחם בהם?

 

כדי לענות על שאלות אלו עלינו לבחון את הטבע של הרגשות הללו. כדי לחקור פחד נצטרך להתקרב אל הפחד ולהרגיש אותו, לפגוש אותו פנים מול פנים.

 

על מנת לחקור דברים מעודנים כמו רגשות, אנחנו צריכים לחזק את שריר תשומת הלב. רק לאחר שנשיג שליטה על ההכרה שלנו נוכל להניח את תשומת הלב על משהו לא נעים ולהחזיק אותה שם.

אם כן, על מנת לחקור רגשות, עלינו להתקרב אליהם, להניח את תשומת הלב עליהם. הקושי בכך הוא שבדרך כלל אנו לא מעוניינים לעשות זאת. אם אנו פוחדים מעכביש לא נרצה להניח אותו על היד, להתקרב אליו, כדי לבחון אותו, משום שלמדו אותנו שהוא מסוכן עבורנו. 


אני יכולה לקבל אינפורמציה על עכביש או על פחד רק אם אפגוש אותם באופן ישיר. מקריאה עליהם או בכל אמצעי לא ישיר אקבל רק רעיונות על איך הוא עשוי להיות. רק התנסות ישירה תיתן לי ידע מהימן. רק אם תהיה לנו התנסות ישירה עם המחשבות הטורדניות נוכל לראות שאנו יכולים להן. נוכל לראות שהמחשבות הטורדניות על אף שאינן נעימות לנו, לא יאיימו עלינו. על אף שהמחשבות האלו לא ייעלמו, נראה כי אנו יכולים לשרוד אותן. אם כל פעם שהרגשות הלא נעימים יעלו ננסה להפסיק אותם, אז לא נוכל ללמוד על הטבע האמיתי שלהם.

אז למה רגשות עולים ומדוע לא ניתן להפסיק אותם ? האם ניתן לחיות בלי שרגשות כמו חרדה, פחד, דאגה יעלו? האם אנחנו יכולים לבחור איזה רגשות יעלו בהכרה שלנו?

אנו חשים רגשות כמו פחד, חרדה, דאגה כשיש איום על הקיום של משהו שיקר לנו. רגשות אלו הם התוצר של העובדה שאנו אוהבים דברים, והם יעלו כל פעם שהדברים שאנו אוהבים מאוימים. לכן בלתי נמנע שיעלו לאורך החיים. רגשות אלו הם רק ביטוי לכך שיש דברים אשר יקרים לנו. כל עוד יש דברים שיקרים לנו, הרגשות הללו יעלו ואין כל דרך להימנע מהם. האם על מנת לא לחוש פחד נהיה מוכנים לוותר על הדברים שאנו אוהבים? לא נראה שנבחר לוותר על הדברים היקרים לנו, לכן בלתי נמנע שרגשות אלו יעלו.  אין דרך להפסיק רגשות. אם נבין שרגשות אלו בסך הכול מעידים על האהבה שלנו, זה יכול לשנות לחלוטין את איך שאנו נתנהל מולם.

אם כן, נתבונן באופן דומה על עוד רגשות שאנו חווים בתקופה זו, אם נתבונן על תחושה של חוסר ודאות, ונבחן למה חוסר ודאות עולה, והאם ניתן לחיות ללא חוסר ודאות, נראה שתחושה זו היא תוצר בלתי נמנע של העובדה שהחיים הם זמניים ומשתנים כל הזמן. ודאות היא לא הטבע של החיים האלו. אנו מתנגדים לחוש חוסר ודאות כי לימדו אותנו לחפש אחר יציבות. לימדו אותנו שיציבות זה טוב ואילו חוסר ודאות רע עברנו. הבעיה היא לא ברגש עצמו אלא בכך שאנו מחפשים יציבות במקום שלא ניתן למצוא אותה. בחיים שלנו אין יציבות, לכן החיפוש במקום הזה הוא מיותר ובלתי אפשרי. כדי לחוש יציבות עלינו לחפש משהו שהוא אכן יציב באופן ודאי. עלינו לחפש משהו שהטבע שלו הוא יציבות. נוכל למצוא אותו בטבע המודע, לא בתכני ההכרה, שהם זמניים וחולפים.

עוד תחושה שעולה הרבה בימים אלו היא שעמום. מה עומד, אם כן, מאחורי התחושה של שעמום? האם אנחנו בוחרים איזה מחשבות עולות לנו בראש? זרם המחשבות הוא בלתי פוסק ומחשבות מתעוררות כל הזמן. כל פעם שיש זמן פנוי ואנחנו לא מרוכזים בדבר אחד, בלתי נמנע שיעלו מחשבות. במהלך היום ההכרה תייצר אינסוף מחשבות. זה לא בעיה של ההכרה, זה הטבע שלה, בלתי נמנע שהיא תייצר אותן. הן יעידו על דברים שמעסיקים אותנו, על הדברים שעסקנו בהם במהלך היום. סביר להניח שיהיה קשר בין ההתנסויות שלנו במהלך היום למחשבות ספונטניות שעולות בהכרה. לא ניתן להפסיק מחשבות אלו, בלתי נמנע שהן יעלו, אולם הן לא בעייתיות. אנו יכולים להתנהל היטב יחד איתן. אם אנחנו רוצים לחפש שקט, אז כדאי שנחפש אותו במקום בו הוא נמצא – במודעות, ולא נצפה למצוא אותו במקום בו הוא לא יכול להיות, כמו ההכרה שלנו.

בחיים אנחנו סובלים משעמום משום שאנו מחפשים הנאה וסיפוק. לימדו אותנו שהנאה היא המטרה שלנו וזה מה שאנו שואפים אליו, אבל המטרה של החיים שלנו היא לא הנאה אלא התפתחות ולמידה. תשאלו את עצמכם האם אתם יכולים ליהנות מכל רגע בחיים? התשובה היא בוודאות לא. ברור שיהיו רגעים בהם נהיה חולים, משועממים, ולא יהיו לנו כיף. זה בלתי נמנע.

יש שני דברים שניתן לעשות בכל רגע נתון: האחד, לגדול במודעות והשני ללמוד. בחיים האלו אנו מחפשים משהו אחר מעבר להנאה. כשאנחנו משוחררים מלרדוף אחרי הנאה, נתפנה ללמוד על טבע החיים ולמצוא סיפוק ויציבות איפה שניתן למצוא אותם.

עוד תחושה שמראה את פניה בימים אלו היא תחושת התקיעות והצורך לחשב מסלול מחדש. הרבה דברים השתנו בגדול בתקופה הזו ותחושת התקיעות היא בלתי נמנעת. היא לא בעייתית מפני שהיא מעידה על כך שהיו לנו תכניות ושאנחנו רוצים להמשיך לתכנן הלאה. תכניות לעתיד תורמות לתחושת היציבות שלנו, אולם לא ניתן למצוא יציבות בדברים שאינם יציבים. כרגע, תכניות לטווח רחוק אינן מומלצות, משום שאין לנו ידע על שצפוי להתרחש. נוכל לתכנן לעתיד על סמך ידע יותר מדויק בהמשך.

עלינו לזכור כי כאשר אנו מתכננים דברים יש פער בין התכנון לבין מה שמתרחש בשטח. בזמן זה אנו תקועים עם התוצאות של הבחירות והפעולות שעשינו עד כה. אין מה לחוש אשמה או צער בקשר לפעולות שלנו, עלינו לזכור כי פעלנו ועשינו את הבחירות הכי טובות שיכולנו בהתאם לידע שהיה לנו, ומה שיש בחיים שלנו כרגע זה התוצר של פעולות אלו. כדי לשפר את החיים שלנו עלינו לשנות את הפעולות שלנו.

אם נחפש הנאה בדברים שיכולנו לעשות מחוץ לתקופת הסגר, נרגיש תקועים. במקום זאת כדאי להפנות את תשומת לב לפעולות שיתמכו בקיום, בגוף, בהכרה, במשפחה, במערכות היחסים שלנו, ברגע זה. אם נעשה זאת, נקבל תמיכה בחיים שהיא יותר משמעותית מסתם תחושה של כיף.

בתקופה זו גם יעלו קשיים בתרגול, בעיקר קושי להתרכז בתרגול. זו תקופה שבה מתעוררים כל השדים, ואנו כמו בתרגול בחדר כושר עובדים מול משקל יותר כבד. במקום להרים עומס רגשי של 2 קילו, אנו מרימים ,10 קילו כך שזה מרגיש יותר קשה באופן טבעי. אבל בתרגול אנחנו לא מחפשים שיהיה קל, לא מחפשים הצלחה. מה שאנו מעוניינים בו, זה להמשיך ולהתמיד בטכניקה. להמשיך ביצירת תנאים מתאימים בהכרה. אנו מעוניינים להמשיך בפעולות המועילות. טבעי שיעלו התנגדויות, שנרגיש חוסר יכולת, כי זה מנוגד לכל מה שהמערכת שלנו  רוצה לעשות – היא לא רוצה להתמודד עם קושי. אבל יחד עם כל מה שעולה, אנו יכולים להמשיך לעשות את הפעולות הנכונות. אם נתמיד בתרגול אנו נקבל את התוצאות שלו. בדיוק כמו שמחזקים שריר, ככל שנתמודד עם משקל כבד יותר, עם קושי גדול יותר, כך נעצים את עצמנו יותר. דווקא בשל כך התקופה הזו היא הזדמנות מצוינת להתפתחות בתרגול, גם אם אנו מתקשים בו. מה שקובע את איכות התרגול הוא מידת ההתמדה שאנו משקיעים במאמץ לכוון את תשומת הלב למוקד ההתבוננות בו בחרנו.

אנו רוצים לחקור את הטבע של הרגשות והתחושות. אנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל עליהם, להפנות אליהם מבט. יכולת ההתמקדות נדרשת כדי לחקור את הטבע של הרגשות. בזמן הישיבה - בתרגול מיקוד באובייקט אחד, כל פעם שעולה רגש או תחושה, עלינו לחשוב האם אנחנו בחרנו אותה. ולא חשוב מה עולה, אם לא בחרנו בו, לא להתמקד בו ולכוון את תשומת הלב חזרה לנשימה.

רגשות הם כמו שק עם אבנים, שהאבנים בתוכו מכבידות עלינו. אבל אני לא חייבת לשים עליהם את תשומת לב, הם עדיין יהיו שם אבל כבר לא יכבידו. אנחנו לא יכולים לבחור מה עולה בהכרה, לא יכולים לבחור איזה רגש יעלה, לא יכולים שלא לפחד, שלא לדאוג, אבל אנחנו כן יכולים לבחור אם לשים על הרגשות האלה את תשומת הלב שלנו. אם הם יכבידו עלינו או לא, זו הבחירה שלנו. כאשר תשומת הלב איננה ממוקדת בהם, יש רגע של מנוחה, שבו אין כובד, והמערכת מבססת את השליטה שלה שוב.

כל הרגשות שעולים בימים אלו, פחד, חרדה, כל תרחישי האימה שעולים בהכרה, אינם מהווים בעיה. רגשות אלו רק מעידים על כך שיש דברים שאנו אוהבים ועל כך שהמערכת עובדת היטב ומגיבה כראוי. המערכת מחפשת פתרון לדברים שמאיימים על הקיום שלנו. זה שאנו מרגישים רגשות לא נעימים אלו, לא אומר שמשהו לא בסדר אצלנו. להפך, זה יעיד על כך שהמערכת שלנו פועלת היטב, אנו נראה שרגשות אלו רק מעידים על הדברים שאנו אוהבים. ויחד איתם נוכל להפנות את תשומת הלב ולהסתכל על פעולות שאפשר לעשות בחוץ.

כשמסתכלים החוצה אל התרחישים במציאות, נראה ששם הכול פשוט. הבלגן הוא בתוך הראש. כשאנו מתבוננים החוצה הפתרונות פשוטים: כשמשהו נשפך – מנגבים אותו, כשרוצים לשתות קפה – מתחילים בסדרת פעולת שיאפשרו לנו לעשות זאת. מרגע שתשומת לב איננה על מה שקורה בראש ופונה החוצה, ניתן למצוא פתרונות פשוטים ומעשיים למה שהמציאות מציבה בפנינו. האם זה אומר שיהיה שקט בראש? לא בהכרח, ההכרה תמשיך לייצר פחדים וחרדות.

אולם כל פעם שהם עולים אני יכולה לשאול את עצמי האם בחרתי שיעלו. כאשר אני מבינה שלא אני בחרתי בהם, אני עושה שתי פעולות: ראשית, אני לא מחזיקה עליהן את תשומת הלב. ויחד עם זאת, אני מפנה את תשומת הלב החוצה וחוזרת לפעולה המועילה בעולם. החזרה הזו מאפשרת רגע של מנוחה, כי ברגע הזה תשומת הלב איננה על הפחדים. כאשר תשומת הלב איננה עליהם, החזרנו את השליטה לעצמנו.

התגובה האוטומטית של הגוף נועדה כדי לשמור על הקיום שלנו, וכשהיא חווה איום היא מתכווצת ונמנעת מפעולה. זו לא הבחירה שלנו להימנע, אלא זו התגובה האוטומטית. אז אם לא אנחנו בחרנו בתגובה זו, נוכל לוותר עליה ולהפנות את תשומת הלב לנשימה בתרגול, או לפעולה שאני מעוניינת לעשות בחיים. בזמן משבר, ההמלצה היא לעשות פעולות קטנות, לא תוכניות לטווח ארוך. להתבונן בסיטואציה ולעשות את הפעולה הנכונה בהתאם.

אם כן, כמו שראינו קודם לכן, אנחנו לא רוצים לחוש רגשות שאינם נעימים לנו.  תחושה של נעים או לא נעים היא בהתאם למה שלמדנו, להתנסויות קודמות שלנו, לידע קודם. התחושות הללו בכל מקרה אינן נמצאות שם כל הזמן. הטבע שלהן הוא זמני וחולף. יש הרבה רגעים ביום בהם אנחנו מתקיימים, אבל התחושות הללו אינן מתקיימות. אנו יכולים לתפקד בהתאם למה שנכון בסיטואציה גם כאשר לא נעים לנו. גם כשאנו חווים כיווץ. אנו יכולים לבחור לפעול מהמקום המודע. המודעות מאפשרת לנו לראות הרגשות הללו כפי שהם בטבע האמתי שלהם, הזמני והחולף. אנו מבינים שהסבל הנלווה להם איננו הכרחי. כאשר הם יעלו עדיין נחוש אי נוחות, אבל זה לא יכביד עלינו ולא נסבול בשל כך.

המערכת שלנו מתנגדת לעבוד יחד עם התחושה של חרדה, משום שלמדנו שלחוש חרדה זה מסוכן. משום שזה לא נעים לנו, המערכת חווה זאת כמשהו שמסכן את הקיום שלנו, אולם התבוננות מהמקום המודע תגלה לנו שזה איננו מסוכן, אלא להפך – זה דבר המאפשר צמיחה. לשם כך בתרגול עלינו להתנסות בכך, להעלות תחושות קשות במכוון, ולראות מה קורה לנו כשאנו חווים אותן, לראות מתוך התנסות ישירה שאנו יכולים להיות איתן מבלי להיפגע.

כשנעלה תרחישים ורגשות שמאיימים עלינו, נחווה את התחושות המתעוררות במערכת, בגוף, בנשימה ובהכרה במצבים אלו. נחוש קשיי נשימה, דופק מואץ, דפיקות לב, כיווץ, נוקשות בשרירים, כל אלו או חלק מתופעות אלו יתרחשו. וכאשר נחוש אותן נגלה שאנחנו יכולים להיות מודעים להן. אם ננסה להחזיק תחושות אלו בלי הפסקה, לאורך זמן, נגלה כי לא נצליח בכך. מדי פעם תבוא מחשבה שאיננה קשורה אליהן. נראה כי התחושות הללו אינן נמצאות שם תמיד, הן שם רק מדי פעם, כאשר יש גירוי שמעורר אותן. החרדות לא נמצאות שם תמיד, הן רק עולות בתגובה לדברים. במקרה זה נוכל להיות מודעים אליהן ולראות בהתנסות ישירה שהן לא נשארות לנצח, גם אם ננסה להיאחז בהן.

אם נפנה את תשומת שלנו מהן אל חוש השמיעה, נגלה שיכולנו לעשות זאת על אף תחושת החרדה, ובזמן שתשומת הלב נחה על הצלילים לא חשנו בה. האם כשהעברנו את תשומת הלב לשמיעה מנענו מחרדה לעלות? לא, זה לא הפסיק את החרדה לחלוטין. היא תשוב ותעלה, אולם ניתן לנו רגע מנוחה וחופש שבו החרדה לא התקיימה, שבו יכולנו לתפקד.

אין ביכולתנו להפסיק רגשות אלו, ואין גם צורך. הטבע שלהם הוא זמני והם יחלפו בכל מקרה. הם לא נעימים לנו אולם אנו יכולים לחוות אותם מבלי להיפגע. הסימפטומים הללו לא יכולים להרוג אותנו, אם נמשיך להיות איתם לאורך זמן. הם יחלפו כי זה הטבע שלהם – זמני וחולף.

הפחד להתבונן בהם לא אפשר לנו להיות איתם לאורך זמן ולגלות את הטבע החולף והזמני שלהם. הרגשות הללו לא מונעים מאיתנו לעשות את מה שאנו רוצים לעשות, משום שאנו יכולים להעביר מהם את תשומת הלב אל עבר הפעולה בעולם (בדיוק כמו שיכולנו להעביר את תשומת הלב לחוש השמיעה). זה לא ימנע מהם לעלות שוב, אולם בסופו של דבר הם יחלפו כי זה טבעם, ואילו אנו נוכל להפנות את תשומת הלב מהן אל פעולות שתומכות בקיום שלנו. תחושות קיצוניות כמו שיגעון והתקפי אלימות מתרחשות מתוך ניסיון להפסיק את החרדה. ברגע שנסכים להיות איתה, להתבונן בה מקרוב, נגלה את הטבע הזמני שלה. נגלה שהיא תחלוף מעצמה.

כדי להטמיע כל זאת עלינו לתרגל על המזרן – להתמקד באובייקט אחד ולראות שכאשר עולה משהו שלא בחרנו בו, אנחנו יכולים לוותר עליו. אין לאובייקטים הללו כוח עלינו, משום שאנו יכולים להעביר את תשומת הלב בחזרה לנשימה ולהתמיד לשים את תשומת הלב איפה שנבחר. במקרה זה, על הנשימה, שהיא מוקד ההתבוננות שלנו.

כמו כן, ביכולתנו לתרגל במהלך החיים להיות בתשומת לב כאשר החרדה עולה ולהישאר איתה, להפנות אליה את תשומת הלב ולקבל עליה ידע. אנו יכולים לנסות להחזיק את תשומת הלב לאורך וזמן ולגלות שהיא נודדת – וכך לגלות את הטבע הזמני של החרדה. נוכל לשאול את עצמנו למה אנחנו חרדים ולגלות כי אנו חרדים משום שיש דברים שאנחנו אוהבים ודואגים לשלומם. מתוך התובנה שהחרדה מקורה באהבה שלנו, נוכל להעביר את תשומת הלב לפעולות מועילות שיתמכו בקיום שלנו ושל אהובינו.

בתרגול אנו גם יכולים ללמוד על הטבע של עצמנו. אם נתבונן ברגש כמו דאגה נגלה שהדאגה היא אובייקט בדיוק כמו הנשימה או צליל. אחרי שגילינו שהדאגה היא אובייקט. נוכל לראות שהדאגה היא אובייקט שעולה ומסתיר את הנשימה – שהיא אובייקט ההתבוננות שלנו, כמו עננה המסתירה את השמים. נוכל לראות שכל פעם שרגש עלה, הוא הסתיר את הנשימה, אבל בכל רגע נתון יש באפשרותנו להחזיר את תשומת הלב בחזרה לנשימה. וכאשר תשומת הלב חוזרת אל הנשימה, הענן – הדאגה – אינו מתקיים, ותשומת הלב שוב נתונה לנשימה.

אנו אלו המודעים לנשימה – הנשימה היא אובייקט המיקוד. אם נבדוק האם אנו אלו המתבוננים בנשימה או האם אנו הנשימה עצמה, נראה באופן ברור כי אנו אלו המודעים לנשימה, שהנשימה היא אובייקט ההתבוננות שלנו. אם נבדוק זאת על הרגשות שעולים בנו, נגלה כי אנו אלו המודעים לרגשות, אולם אנו לא הרגשות עצמם, ובכל רגע נתון אנו יכולים להחזיר את תשומת הלב שלנו לנשימה.

התרגול מלמד אותנו כי הכוח והשליטה היכן לשים את תשומת הלב, הם אצלנו.

ראינו כי הנשימה והרגשות שעולים בנו הם אובייקטים שאנו מודעים אליהם. אנו אלו שמודעים, והם האובייקטים שעולים בהכרתנו.

ראינו כי כאשר אנו חוזרים לנשימה הענן חולף והנשימה מתגלה שוב. גילינו את טבעם החולף של המחשבות והרגשות.

התרגול מלמד אותנו שהשליטה היא בידינו. אנו יכולים להיות מודעים ואנו יכולים להחליט היכן להניח את תשומת הלב, ואז הרגשות הללו יחלפו ולפחות לרגע האחד הזה, תהיה בהירות בהכרה. זה יהיה רגע שבו העננים לא קיימים.

עלינו לעשות תהליך זה שוב ושוב, להתנסות בכך הרבה פעמים, על מנת שהטבע של המחשבות והרגשות שלנו יהיה ברור לנו. כאשר נראה פעם אחר פעם שהם עולים בנו, אבל אינם מגבילים אותנו, נוכל לפעול בחופשיות בעולם. כשנשתכלל בכך, ההבנה הזו תופנם ותתרחש סימולטנית בזמן שהרגש עולה, ולא יהיה צורך לעשות את כל התהליך. מהמקום המודע, הרגשות יתגלו מידית בטבעם האמתי ונוכל להמשיך לפעול בעולם באופן חופשי.

ההימנעות מרגשות לא נעימים היא טבעית. במצב של סכנה היא מסייעת לנו לשמור על החיים שלנו, אבל לא כל המצבים הם מצבי הישרדות, ולכן עלינו לפתח מנגנון ידני, בשונה מהאוטומטי, שיעזור לנו לפעול יחד עם הרגשות שעולים, ולהמשיך לבצע פעולות שתומכות בקיום.

מה הן הפעולות שתומכות בקיום? הזנה נכונה, תנועה נכונה, מנוחה נכונה, נשימה נכונה, לדאוג לתרגול שיאפשר להכרה להישאר בהירה. אם נעשה פעולות אלו, הקיום שלנו ייתמך, אנו נחווה את התוצאות של הפעולות הללו. כשנעשה זאת נוכל לראות את הזמניות של הדברים שהטרידו אותנו, ונראה שאים להם כוח עלינו, ושהשליטה היכן להניח את תשומת הלב ואיך לפעול היא שלנו. נראה שכשנשחרר את האחיזה של הדברים שהטרידו אותנו, הם יחלפו. כתוצאה מכך כל הדברים שהשקענו בהם את תשומת הלב ישגשגו.

נראה שאפשר להשתמש בכל הרגעים שעולים כמו תזכורת לכך שאנו יכולים לחוות סערות ולצלוח אותן. שאנו יכולים להפנות את תשומת לב לפעולות הנכונות ולחוות את התוצאות שלהן. תזכורת לכך שהרגשות הקשים עולים רק משום שיש דברים שיקרים לנו, ולכן הם תזכורת לאהבה שלנו, ואינם מהווים בעיה.