היוגה של ההכרה

ראג׳ה יוגה – היוגה של ההכרה, היא אימון שמטרתו להביא לגילוי של הטבע המודע.

המטרה שלנו בתהליך היוגי היא להגדיל את החופש שלנו. בשפה של היוגה חופש נקרא ״קלווליה״ – הוא לבדו קיים. הכוונה היא למה שקיים לבדו, חופשי משאר הדברים, משהו שיש לו קיום בלתי תלוי. בתהליך היוגי אנו רוצים לגלות את הזהות שלנו, את הזהות האמיתית שאיננה תלויה בתכנים שיש בהכרה, שאיננה תלויה בתחושות, במחשבות, ברגשות. התהליך היוגי מוביל אותנו לגילוי הטבע העצמי, כשונה משאר הדברים.

במצב רגיל יש כל הזמן מחשבות ורגשות שאנחנו מזהים עצמנו איתם והם משפיעים על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת העולם. התהליך היוגי שואף להוביל אותנו למצב שבו אנו נבחין בינינו לבין תכני ההכרה, ובכך להגדיל את דרגת החופש שלנו. היוגה רוצה להוביל אותנו למקום בו נוכל לפעול בעולם מבלי שנהיה כבולים לרגשות שלנו.

ברגיל, הרגשות שלנו מגבילים אותנו: אנו כבולים למה שנעים לנו, למה שאינו מאיים עלינו. כאשר נוכל לפעול ללא קשר לרגשות שמתרוצצים לנו בראש, יהיה לנו מרחב פעולה בלתי מוגבל והפעולות שלנו יהיו יותר מדויקות. הפעולות שלנו לא יושפעו ממה שנעים או לא נעים לנו, מהתנסויות וידע קודם שיש לנו, ונוכל לפעול בעולם בחופשיות.

אז לפני שאנו מתחילים בחקירה שלנו עלינו קודם להבין דרך איזה מכשיר אנו עושים זאת. ההכרה שלנו היא הכלי דרכו אנו חווים את העולם. אנו משתמשים בהכרה כדי לקלוט, כדי לחשוב וכדי לפעול בעולם. לשם כך ההכרה צריכה להיות פעילה ותקינה, כי בלעדיה לא נוכל לחקור.

במצב של חוסר הכרה אנחנו לא יכולים לחקור את העולם ואת עצמנו. אנשים שהכרתם בלתי תקינה כמו אוטיסטים או מפגרים צריכים עזרה בכדי לתפקד בעולם.

כדי לחקור משהו כל כך מעודן כמו ההכרה שלנו, אנו צריכים להיות מיומנים בהפעלה של המכשיר, ואז תהיה לנו גישה לכל דבר שנרצה לחקור. אנו רוצים לפתח מיומנות מלאה בהפעלת המכשיר. אם כן, ראג׳ה יוגה היא אימון בהפעלה של ההכרה, על מנת שנוכל לחקור ולעשות דרך לקלווליה.

מה המצב הרגיל של ההכרה? במצב רגיל של ההכרה אנחנו לא שולטים בה, ולרוב היא זו ששולטת בנו. במקום שנפעיל אותה היא מפעילה אותנו. לעתים קרובות ההכרה דוחפת אותנו לעשות דברים שאינם מועילים לנו, כמו להושיט יד לשוקולד כשאנו בדיאטה, ולפעמים היא דוחפת אותנו להימנע מדברים שהיו עשויים להועיל לנו, כמו לקום מוקדם בבוקר ולתרגל. ההכרה מחפשת פשטות ושיהיה לה קל ונעים, אולם לא תמיד הפעולות שמשיגות זאת, הן הפעולות המועילות לנו.

ההכרה היא אפוא תפקודיו של המוח שמאפשר לנו להכיר את העולם, נותן לנו ידע על מה מתרחש בו ומאפשר לנו לפעול בו. ההכרה קולטת, מעבדת ופולטת, ולשם כך היא מחוברת לחושים. ההכרה נשענת על התנסויות וידע קודם כדי לעבד את מה שהיא קולטת. לדוגמא, כשאנו קולטים חתול: ברגע שזיהנו את החתול כחתול שלי, תתאפשר פעולת הליטוף שלו.

מהו אם כן המצב התקין של ההכרה, שיאפשר לנו לעבוד איתה בצורה טובה?

להכרה יש שלושה מצבים: רג׳ס, טמס וסטווה.

מצב טמסי של ההכרה, הוא מצב בו ההכרה עייפה וכבדה, כמו כשמתעוררים משינה עמוקה. זהו מצב טבעי להכרה, ואנו נמצאים בו כמה פעמים מדי יום.

מצב רג׳סי של ההכרה, הוא מצב בו ההכרה חסרת מנוחה, עמוסה במחשבות, תזזיתית, ותשומת הלב נודדת ממקום למקום. גם זהו מצב טבעי של ההכרה, שאנו חווים לעיתים תכופות.

מצב סטווי של ההכרה, הוא מצב בו ההכרה שקטה, בהירה, ממוקדת. מצב הכרה זה הוא המתאים ביותר לחקירת העולם. ההכרה אינה עייפה, כך שנותנת תמונה מעוותת של העולם, והיא איננה קופצנית, כך שנותנת תמונה חלקית של העולם. היא יציבה וממוקדת ומאפשרת לראות את העולם באופן בהיר ומדויק. אם כן עלינו לפתח הכרה סטווית כדי שנוכל לחקור את העולם.

ההכרה משתנה בהתאם למה שקורה לנו. הפעולות שלנו בעולם משפיעות על מצב ההכרה שלנו. תרגול יוגה ומדיטציה, הליכה בטבע, קריאה בטקסטים, נגינה וכדומה ישאירו את ההכרה במצב יציב ובהיר, ואילו פעולות כמו אכילת יתר או רביצה מול הטלוויזיה ישאירו אותנו כבדים, עייפים ומטושטשים. חשיפה לעודף גירויים כמו ביקור בקניון, עומס, ביצוע מספר פעולות בו זמנית, ריצה ממקום למקום, תשאיר אותנו תזזיתיים וחסרי מנוחה.

אם אנו חווים משבר בחיים, למשל, כשנשבר לנו הלב, במצב טמסי ורג׳סי של ההכרה נראה תמונה אחרת מאשר במצב סטווי שלה. במצב טמסי אנו עלולים לראות רק את עוגמת הנפש, הדיכאון והקושי, ובשל כך נימנע מפעולה בעולם. במצב רג׳סי אנו עלולים להיות מוצפים בעודף מחשבות, במלל אינסופי, בפעולות אימפולסיביות. לעומת זאת במצב סטווי נוכל לראות את התמונה במדויק. נראה את האכזבה והקושי שאנו חווים כזמניים וחולפים, ונפנה את תשומת הלב לפעולות שיכולות להועיל לנו.

ההכרה היא שעומדת בינינו לבין העולם, ובהתאם למצב ההכרה כך נראה את העולם. ניתן לדמות את ההכרה למשקפיים הצובעות לנו את העולם. אם כן, אנו רואים כמה משמעותי מצב ההכרה שלנו, משום שדרכה אנו מפרשים את העולם. כאשר מצב ההכרה אינו בהיר אנו נראה עולם מעוות או חלקי בלבד, ובמקום לפעול באופן שיקדם את המטרות שלנו, אנו עלולים לפעול באופן שאינו מדויק ומועיל.

הדיכאון, כלומר מצב ההכרה שבו אנו רואים הכול שחור, איננו נמצא בעולם עצמו. מה שהשתנה באופן בו אנו רואים את העולם, זה מצב ההכרה שדרכה אנו מתבוננים בו. כאשר תהליכי החשיבה שלנו מעוותים גם הפעולה עשויה להיות לא מועילה ואף לפגוע בנו. אנו עשויים לפגוע בעצמנו רק משום שמצב ההכרה שלנו איננו בהיר ואינו נותן לנו תמונה מדויקת של העולם.

לאורך החיים, כשהיינו במרה שחורה או הוצפנו במחשבות טורדניות, המצוקה שחווינו איננה משום שמשהו אינו בסדר אצלנו, אלא רק כי זה היה מצב ההכרה שלנו. מאחר ומצב ההכרה שלנו מושפע מהפעולות שלנו, אם נעשה פעולות סטוויות נוכל לשנות את מצב ההכרה שלנו. אם כן, אם נשנה את הפעולות, גם מצב ההכרה ישתנה וגם הדרך בה אנו קולטים את העולם ופועלים בו. כשההכרה פעילה היא קולטת רשמים כל הזמן. הרושם שנוצר בהכרה הוא בהתאם לידע קודם שיש לנו על מה שקלטנו, אבל גם מצב ההכרה ישפיע על האופן שבו הרשמים ייקלטו. כך שאם ההכרה טמסית, הרשמים שייקלטו יהיו מעוותים ולא מהימנים. אם ההכרה רגסית הרשמים יהיו חלקיים. רק הכרה סטווית תאפשר לנו לראות את הדברים כפי שהם, ולפעול באופן מדויק יותר. כך גם כשנשבר לנו הלב נוכל לראות את הסיטואציה כפי שהיא, לא נעימה וכואבת, אולם זמנית וחולפת, וכזו שאיננה מגדירה או משפיעה על מי שאנחנו או מה שנחווה בעתיד.

עוד חשוב לציין כי מה שאנו רוצים לשנות הוא לא את מצב ההכרה שלנו, אלא להביא לשינוי של הפעולות שלנו, והן שיאפשרו את השינוי של מצב ההכרה.

אם כן, אם נעשה פעולות סטוויות נוכל להביא את ההכרה למצב סטווי. כך הדרך בה נראה את החיים תהיה מדויקת יותר, ונוכל לפעול בעולם בצורה מיטיבה – מכאן מתחילה תגובת שרשרת שתאפשר לנו לשגשג.

בהכרה סטווית לא חשוב מהו הידע הקודם שיש לנו במערכת. אנו נמשיך לקבל ידע מדויק על הסיטואציה משום שנוכל לפעול באופן חופשי בעולם ללא קשר לרגשות, תחושות ומחשבות שיש לנו. גם אם יעלו תחושות לא נעימות נוכל לפעול בחופשיות.

סאמייאמה – פטנג׳לי מציין את המושג ״סאמייאמה״, שהוא ויסות מלא של ההכרה, מיומנות מלאה בשליטה על ההכרה, או במילים אחרות זו היכולת לוודא שההכרה היא במצב הסטווי שלה. לשם כך נותן לנו פטנג׳לי את שמונת איברי היוגה, שאם נבצע אותם נוכל לפתח מיומנות מלאה בהכרה. אלו שמונת איברי היוגה: יאמה, ניאמה, אסנא, פרניאמה, פרטיהרה, דהנה, דיהנה, סמדהי.

שמונת איברי היוגה הם למעשה תרגולים המאמנים אותנו להגעה לשליטה מלאה בהכרה. דרכם מתאר פטנג׳לי את התהליך שלנו לקראת מצב סטווי של ההכרה. כדי להגיע להכרה סטווית עלינו לצמצם את הרג׳ס והטמס ולפתח יכולת הבחנה. תרגולים אלו שואפים לפתח התבוננות ופעולה מודעת בעולם. כל אחד מהריסונים המצוינים בשני האיברים הראשונים הם תרגולים שעלינו לבצע כדי להגיע להכרה סטווית או במילים אחרות, כדי להגיע לסמדהי.

על שלושת האיברים הראשונים כתרגולים לא ארחיב כאן, ורק אציין אותם כדי שנוכל לראות את המפה המלאה שמתאר לנו פטנג׳לי בסוטרות היוגה.

yama  - יאמה – ויסות של ההכרה המובילה לפעולות בעולם. פיתוח מודעות לפעולות שלנו בעולם. כל אחד מהמצבים או התרגולים הללו שאמנה כאן, ניתן לתאר כתרגול וכתוצר שלו, כלומר מה יבוא לידי ביטוי, או מה יתפתח באם נתרגל כל אחת מהטכניקות הללו. היאמה כוללת 5 תרגולים שיביאו לאי אלימות, אמת – ראייה של הדברים כפי שהם, אי גניבה – לא לקחת דבר שלא ניתן לנו, התנזרות או הימנעות ממה שמסיח את הדעת מהמטרה שלנו, או תרגול של תנועה לעבר המטרה, ואי חמדנות – לא לקחת יותר ממה שזקוקים לו.

Niyama - ניאמה – ויסות של ההכרה באינטראקציה עם עצמנו. חמשת הניאמות הן תרגולים שאנו מעוניינים לקיים בחיי היומיום בכדי לפתח מודעות. אלו פעולות שאנו מקיימים בינינו לבין עצמנו, המשקפות את איך שאנחנו מתנהלים בעולם, מתוך מטרה לפתח סטווה ולצמצם את הרג׳ס והטמס. הניאמות הן פיתוח של טוהר פנימי וחיצוני, שביעות רצון, יכולת התמדה במאמץ שאנו משקיעים בפעולות שלנו, לימוד עצמי, התמסרות לחיים או הראייה של מקור השפע העומד בבסיס החיים בכל עת.

Asana – אסנא – אנו רוצים לפתח שליטה בהכרה דרך ויסות של הגוף. אנו עובדים עם הגוף כאמצעי מטווח לריכוז ומודעות. כמו כן משתמשים בגוף כדי לשמור על קיום בריא שלו וכדי להכין אותו לישיבה במדיטציה. אנו רוצים לווסת את הגוף בכדי שנוכל לשבת בתנוחה שהיא יציבה ונינוחה לאורך זמן. גוף יציב ונינוח חיוני כדי שנהיה פנויים לעבוד עם ההכרה.

נתחיל לדבר על תרגולים מעשיים, מהאיבר הרביעי פראניאמה, משום שאלו התרגולים הרלוונטיים ביותר לפיתוח שליטה בהכרה. שני האיברים הבאים: פרניאמה ופרטיהרה הם תרגולים שאנו צריכים לפתח כתנאי מקדים לתרגול של שלושת האיברים האחרונים.

Pranayama – פרניאמה - פיתוח שליטה בהכרה דרך ויסות של הנשימה. פראנה היא אנרגיית החיים, וכאן נתייחס אליה כנשימה. בתרגול בשלב זה נרצה להפנות את תשומת הלב לנשימה ולהישאר עליה, כאשר אנו רוצים להאט ולעדן אותה. אנו רוצים להפנות את תשומת הלב לנשימה ולהפוך אותה לנשימה מודעת.  היכולת לווסת את הנשימה היא לא משהו סטטי, וצריך להשקיע בכך מאמץ. המאמץ שמושקע כדי להתמיד בהתבוננות בנשימה הוא ההתחלה של העבודה על מיקוד תשומת הלב באובייקט אחד.

ניתן לדמות את ההכרה לסוס פרא שאנו רוצים לאלף: הטבע של הסוס הוא כזה שהוא יגיב לכל גירוי. אנו שמעוניינים לאלף אותו, נכניס אותו למתחם מוגדר שם נתחיל לאמן אותו, נוביל אותו ברצועה לאורך המתחם עד שלבסוף נוכל לעלות ולרכב עליו. גם אחרי שהסוס יאולף, הטבע שלו לא ישתנה, הוא עדיין ירצה לנוע אחרי גירויים שמתרחשים. אבל אנו הרוכבים על הסוס נחזיר אותו למסלול, לאן שאנו רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים בכל רגע נתון לווסת את הנשימה ולהחזיר את תשומת הלב אליה. בתרגול, לא משנה כמה פעמים תשומת הלב נדדה, משנה רק כמה פעמים החזרנו אותה אל מוקד ההתבוננות שלנו.

בתרגול זה המאמץ שלנו מושקע בהתמדה להחזיק את הוויסות של הנשימה לאורך זמן. ההנחיות שלנו הן להתמקד בנשימה, להאט את הקצב שלה ולנשום באופן מודע. הטכניקה היא להגיע למצב בו אורך השאיפה והנשיפה הוא זהה בקצב שנוח למתרגל. ניתן להשתמש בספירה בקצב קבוע לאורך השאיפות והנשיפות.

 

אנחנו לא מתעניינים באיכויות של הנשימה, לא חשוב איפה פוגשים את הנשימה, לא משנה האם הנשימה שונה מהרגיל. כאשר עולות מחשבות, תחושות או רגשות, אנו לא מעוניינים להפסיק אותם, אלא להחזיר את תשומת הלב אל הנשימה ולהתמיד במאמץ לווסת אותה. גם כאשר עולה דיבור פנימי, הוא מהווה הסחה הלוקחת את תשומת הלב מהנשימה, וגם במקרה זה נחזיר את תשומת הלב לוויסות הנשימה.

יש הבדל בין מיומנות חלקית בוויסות הנשימה, בה תשומת הלב לפעמים על הנשימה ולפעמים נודדת ממנה, ובין מיומנות מלאה, בה יש שליטה לאורך כל זמן התרגול. השאיפה שלנו היא להגיע למיומנות מלאה בשליטה בתשומת הלב ובהכרה. המיומנות שאנו בונים דרך תרגול זה היא בהכרה, אולם אנו מתרגלים אותה דרך ויסות של הנשימה. זו היא, כאמור, ההתחלה של פיתוח השליטה על ההכרה.

Pratyahara – פרטיהרה – כינוס תשומת הלב, ויסות של החושים ושליטה עליהם. במקום שהם יופנו החוצה ויעקבו אחרי כל גירוי, כמו במצב רגיל, אנו מפתחים שליטה שתאפשר לנו להחזיק את תשומת הלב על מושא ההתבוננות לאורך זמן.

בתרגול זה אנו מעוניינים לשלוט בתשומת הלב ולכוון אותה לאן שאנו רוצים שתפנה. היכולת הזו להפנות ולשמור את תשומת הלב היא יכולת מולדת. כולנו יכולים לעשות זאת. התרגול שנעשה הוא תרגול בהעברה של תשומת הלב ממקום למקום, כך שנוכל להיווכח ביכולת הזו להשתמש בה בתרגולים הבאים. אם בתרגול הקודם עבדנו עם הנשימה כדי להגיע להכרה, בתרגול זה אנו כבר לא מובילים את הסוס ברצועה כמו שעשינו בפראניימה, אלא עולים ורוכבים עליו. בתרגול זה אנו עובדים ישירות עם ההכרה, מכוונים את תשומת הלב לאן שאנו בוחרים.

שלושת האימונים הבאים הם  מעודנים יותר ועובדים באופן ישיר עם ההכרה.

Dharana – דהרנה – ריכוז, קשירת תשומת הלב לאובייקט אחד. כעת אנו מתחילים לשבת על הסוס ומחליטים שהוא ילך רק לכיוון אחד, לכיוון שאנו בוחרים. הסוס עדיין רוצה לסטות מהדרך, אולם אנחנו מחזירים שוב ושוב למסלול. יש מספר אובייקטים שאנו יכולים להשתמש בהם: ראייה, שמיעה או דברים מעודנים יותר כמו הנשימה, מנטרה, דימוי או תמונה מנטלית.

כמו בתרגול לוויסות הנשימה, התרגול כאן הוא לכוון את תשומת הלב אל הנשימה בכל עת. לא משנה איזה כוח מופעל, אילו גירויים עולים, אנו יכולים להחזיר את השליטה אלינו ולכוון את תשומת הלב לאובייקט ההתבוננות.

Dhyana – דיהנה – מדיטציה. מצב בו אנו ממשיכים להתמקד באובייקט אחד, אבל במצב בו ההכרה יציבה וללא הפרעה. זוהי כבר מיומנות מלאה במיקוד תשומת הלב.

יוגה היא מצב של חדילה של גלי ההכרה, זהו מצב של התייצבות ההכרה. התכנים של ההכרה דועכים והיא הופכת שקופה ויציבה כמו קריסטל – דימוי הולם משום שהקריסטל הוא שקוף, וכמוהו, גם ההכרה הצלולה מאפשרת לראות את המציאות כפי שהיא. משום שאנו רואים את העולם לפי מצב ההכרה שלנו, והיא שעומדת בינינו לבין העולם, אנו רוצים להגיע למצב בו היא תהיה בהירה כמו קריסטל ותשקף לנו את המציאות כפי שהיא. זהו המצב של דהינה, הכרה בהירה ושקופה כמו קריסטל, שאנו יכולים לכוון אותה לאן שנרצה ולהתמיד בכך, ללא קשר לגירויים שעולים.

המצב הזה של מדיטציה הוא תוצר של תרגול הדהרנה – המיקוד באובייקט אחד. אם בשלב זה בעבודה על הריכוז, ההכרה מייצרת הרבה תכנים ומולם אנו מתרגלים ומשקיעים מאמץ בכדי להתמיד ולחזור לנשימה כדי לייצר ריכוז ומיקוד, השלה הבא של מדיטציה הוא ספונטני. זהו מצב המתפתח מתוך הריכוז, בו ההכרה יציבה, ללא תנודות, והיא שקופה כמו קריסטל.

התרגול הוא תרגול של ריכוז, ומדיטציה היא תוצר של התרגול של הריכוז. מה שמאפיין מצב זה הוא שההכרה נמצאת ביציבות מלאה מול האובייקט, ללא המאמץ להחזיר אותה אליו שוב ושוב. אלו הם רגעים קצרים של מרחב בו נמצא רק האובייקט, ללא המאמץ להתייצב עליו. זה מצב המתאפיין בהיעדר המאמץ, בו אין התנגדות, תנודות או הפרעות. מצב מדיטטיבי של ההכרה הוא מצב בו רק אנחנו והאובייקט מתקיימים ללא הפרעות.

ניתן להבין זאת מתוך הדוגמא של השינה: מצב של הירדמות הוא דבר שמתרחש באופן ספונטני. לא ניתן לכפות על הגוף ועל ההכרה להירדם, ניתן רק להניח את התנאים המתאימים בהם הירדמות יכולה להתרחש. באופן דומה, מדיטציה היא תוצר של הריכוז שיצרנו במיקוד באובייקט אחד. הריכוז הוא התנאי המוקדם שיצרנו כדי להביא את ההכרה למצב של חדילה של הגלים. החדילה מתרחשת באופן ספונטני כאשר ההכרה מרוכזת וממוקדת.

המצב הזה של ההכרה המדיטטיבית הוא קצר – בדרך כלל נמשך כמה רגעים. אין לנו צורך להימצא בו כל הזמן, אנחנו זקוקים להכרה בהירה רק כאשר אנו רוצים לחקור משהו. אז נרצה להתבונן בעולם ולראות את מושא החקירה באופן ברור, כפי שהוא, על מנת לקבל עליו ידע מדויק.

במצב רגיל אנו פוגשים את העולם דרך החושים שלנו אשר מייצרים רשמים, מחשבות, תחושות ורגשות על מה שראינו. הרשמים הללו הם סובייקטיביים ועולים אצלנו מתוך ידע קודם של התנסויות העבר ובהתאם למצב ההכרה שלנו. לדוגמא, אנו תופסים את החתול כמרתיע או כמושך בהתאם לחוויה הסובייקטיבית שלנו מולו, אולם החתול הוא רק חתול, הוא איננו מרתיע או מושך – אלא רק חתול.

באופן רגיל אנו לא רואים את האובייקט עצמו אלא רק את מה שההכרה מספרת לנו עליו. מה שההכרה מספרת לנו על האובייקט איננו שייך לאובייקט אלא ספציפי להכרה המתבוננת בו. כך אנו מתנהלים בעולם; הרשמים שעולים בהכרתנו אינם מעידים על העולם אלא רק עלינו, ולפי הרשמים הללו אנו פועלים בעולם. למעשה, אנו חיים בעולם סובייקטיבי שאיננו מעביר לנו מסר מדויק על העולם ולכן אנו מבססים החלטות ופעולות שלנו על פי ידע שגוי.

הידע הסובייקטיבי שלנו מבוסס על התנסויות העבר שלנו, ולכן על אף שהמפגש עם העולם קורה כאן ועכשיו, אנו פועלים על פי ידע מהעבר. אם נתייחס לדוגמת החתול, אנו מתבוננים על החתול על פי  התנסויות העבר שלנו ולמעשה לא פוגשים אותו בהווה. התנסויות העבר אינן מעבירות לנו בהכרח ידע נכון, ולכן אנו מועדים לטעויות, לפספוס הזדמנויות, לאינטרפרטציה שגויה של המציאות.

הידע שאנו מעוניינים בו הוא ידע אובייקטיבי. אנו רוצים לראות את הדבר כפי שהוא, ולא תלוי ברשמים שלנו. הרשמים יעלו באופן ספונטני ואיננו מעוניינים להפסיק אותם, אבל דרך הכרה מדיטטיבית נוכל לבחון את המציאות שוב ממקום אחר, על פי ידע מדויק יותר.

אנחנו לא מעוניינים ואיננו יכולים להשתיק את ההכרה; בלתי נמנע שיעלו בה רשמים לגבי האובייקטים שאנו מתבוננים בהם, אולם אנו רוצים להתבונן שוב באובייקטים דרך הכרה בהירה כדי לראותם ללא הרשמים הסובייקטיביים, ולראות האם אנו יכולים להגיב ממקום אחר. ניתן גם להעלות את השאלה לגבי אובייקט ההתבוננות, האם יתכן שיש משהו שעשוי לתפוס את האובייקט או הסיטואציה באופן אחר. שאלה זו תבהיר לנו שאנו שבויים בראייה הסובייקטיבית שלנו, וייתכן שניתן לתפוס את הסיטואציה באופן אחר.

במצב של מדיטציה יש כבר את היכולת להשתמש בהכרה באופן ישיר, שלא מבעד לרשמים. בתרגול, מה שהיה נוכח ברגעים אלו זה רק הנשימה. אלו הם רגעים המאופיינים בהיעדר של כל הדברים האחרים, מלבד הנשימה, ובהם אין תנועה בהכרה ולכן אנו חווים שקט ושלווה. אנחנו לא רוצים להתפתות ולחפש תחושות אלו, משום שאז הן יהיו אלה שעומדות במוקד ההתבוננות ולא הנשימה; הן יסתירו לנו את הנשימה.

יש משפט יפה שאומר ״ההכרה היא אויב אכזר ומשרתת נאמנה״, אנו מתחילים לרתום את ההכרה, הופכים להיות הבוסים שלה, ומאפשרים לה לשרת אותנו במקום שאנו נהיה העבדים שלה.

מה זה אומר ״להתבונן בנשימה כפי שהיא״?

 

תרגול – להשתמש במלל, ללוות את השאיפות והנשיפות במילים. ״שאיפה״ לאורך השאיפה, ו״נשיפה״ לאורך הנשיפה. לבדוק איפה המילים מתקיימות: האם הן נמצאות כרעיון, מחשבה, מילה, בהכרה או בנשימה עצמה? ולראות שהמילים הללו מתקיימות בהכרה, אבל הנשימה עדיין מתקיימת ולא משנה באיזה מילים השתמשנו. המילים הן תפיסה סובייקטיבית תלוית ידע, ואין להן קשר לנשימה עצמה. ואז נחזור להתבונן בנשימה ללא המילה או הרעיון של הנשימה.

אם נחזור להתבונן בנשימה ונייצר באופן חופשי רעיונות לגבי הנשימה, נעימה לא נעימה, ארוכה, קצרה, וכדומה, ונבדוק היכן הרעיונות הללו מתקיימים, האם הם בנשימה עצמה או בהכרה שלנו? ונראה שהרעיונות שעלו לגבי הנשימה מתקיימים בהכרה שלנו ולא בנשימה עצמה, ואז נחזור להתבונן בנשימה בלי הרעיונות הללו.

ולבסוף נבדוק האם יש משהו שאנחנו יכולים להגיד על הנשימה שיהיה בנשימה עצמה ולא בהכרה, ונראה שכל מה שאנו יכולים להגיד נמצא בהכרה ולא בנשימה עצמה. מכאן נוכל לראות כי אם כל מה שנוכל להגיד על הנשימה מצוי בהכרה, אז מה יש בנשימה עצמה? מה יקרה אם נתבונן בנשימה ללא כל רעיון אחר לגביה? כמה תנועה תהיה בהכרה במצב זה? מה קורה להכרה במצב בו רק הנשימה נמצאת?

בתרגול זה אנו יכולים לראות בבהירות כי כל תוספת שנוסיף לנשימה תמיד תהיה שייכת להכרה, וכי כאשר נתבונן בנשימה לא דרך הרשמים והרעיונות שיש לנו לגביה, מה שיישאר יהיה רק הנשימה כפי שהיא. כל תיאור נוסף שנוסיף לה כבר יהיה שונה ממנה. הנשימה ריקה מרשמים, היא רק מה שהיא. במצב זה, כשאנו רק עם הנשימה, גם ההכרה ריקה מרשמים, ריקה ושקופה כמו קריסטל. 

 

אם כן, במצב של דיאנה העולם מתגלה כפי שהוא, ריק מרשמים. בשלב זה נוכל לראות את העולם ריק מרשמים ולהבין שהרשמים מצויים בהכרה שלנו, ושביכולתנו גם לראות את הסיטואציה ללא רשמים ולפעול על פי ידע יותר מדויק ועם חופש פעולה יותר גדול, בו איננו כבולים לרשמים הקודמים הללו. הרשמים ״טוב״ או ״רע״ מפעילים אותנו באופן מסוים, ואלו הן פעולות אוטומטיות אשר אין בהן חופש תנועה. אנו מותנים: תמיד ננוע לקראת מה שאנו תופסים כטוב ונימנע ממה שאנו תופסים כרע. כאשר אנו רואים את הדברים באופן מודע, ללא רשמים ולא באופן אוטומטי, יש לנו הרבה יותר אפשרויות פעולה.

כאשר אנו ערים לרעש שיש בהכרה במצב רגיל, נוכל לחזור לדבר עצמו ולראותו ריק מרשמים. אז גם ההכרה מתייצבת והופכת ריקה מרשמים, והאובייקט מתגלה כפי שהוא.

Samadh – סמדהי – שליטה מלאה בהכרה - ראייה בהירה של הדברים כפי שהם.

השלב האחרון הזה, שבו ההכרה נמצאת במצב מדיטטיבי הרואה את הדברים כפי שהם, הוא תוצר של השלבים הקודמים. ריכוז, מדיטציה, סמדהי – כל אלו יחד הם מיומנות מלאה בשליטה בהכרה.  במצב זה אנו יכולים לכוון את ההכרה לאן שנרצה, יכולים להתמיד בהתבוננות באובייקט ויכולים לראותו כפי שהוא.

כמו בשיעורי נהיגה: בהתחלה עלינו צריכים להשקיע מאמץ בכדי ללמוד את הכללים ולהגיב באופן מדויק לסיטואציות המתרחשות בכביש. ככל שאנו יותר מיומנים בנהיגה, אנו יכולים לנהוג גם כשההכרה מלאה ברשמים והם אינם מפריעים לנו להתרכז בפעולות הנדרשות לנהיגה.

באופן דומה, לאחר שרכשנו מיומנות הפעלה בהכרה, אנחנו יכולים לפעול לפי מה שקורה בחוץ ולא מתוך הסרטים המתרחשים לנו בראש. הבלבול לגבי הפעולות הנכונות נמצא בראש, ואילו המציאות, מרגע שאנו רואים אותה כפי שהיא, מספקת לנו פתרונות פשוטים.

כדי לדעת מה הפעולות הנכונות במציאות ניתן לשאול שתי שאלות: מה המטרה של הסיטואציה? ומה הפעולה המועילה בכדי להשיג מטרה זו? בכל רגע נתון, בכל סיטואציה, יש מטרה. ברגע שנראה את המטרה בבהירות ולא מתוך הרשמים שלנו, נוכל לפעול באופן מדויק יותר, ובהתאם נוכל ליהנות מתוצאות הפעולות המועילות שלנו.

לשם כך מומלץ להמשיך לתרגל 5 דקות כל יום – מיקוד באובייקט אחד. 5 דקות יעשו את ההבדל ויאמנו את ההכרה בדרך לשליטה מלאה ולסמדהי.

בנוסף, מומלץ לעשות בחיי היומיום פעולות סטוויות ולצמצם בפעולות רג׳סיות וטמסיות. פעולות סטוויות יביאו את ההכרה למצב יציב ובהיר שיאפשר לראות את המציאות כפי שהיא ולפעול באופן מועיל בעולם.