דהרמה, מה שתומך בקיום שלנו.
יש כוחות הפנימיים המניעים אותנו הלאה החיים שואפים להתפתחות, לשינוי. מהרגע שאנו נולדים אנו עולים על רכבת ההרים הזו שמתגלגלת בכוח אדיר קדימה, מניידת אותנו בין תחנות החיים.
זה מופלא להבין שיש כוח פנימי המניע אותנו להמשיך להתקיים ולא רק במטרה לשרוד אלא במטרה להתפתח, לגדול במודעות. שהמכשיר המשוכלל הזה שקבלנו הגוף התודעה באים לשרת את התכלית הזו לאפשר שינוי והתפתחות לחיים בעלי משמעות, לחיים במודעות. כולנו חשים באופן כזה או אחר שיש משהו גדול מאתנו, שנמצא בנו ובעולם מחוץ . שלבריאה יש תכלית ומטרה להמשיך להתקיים למען משהו גבוהה מאיתנו. חלקינו קוראים לכך אלוהות, חלקינו גורל, חלקנו מדע.
היוגים קוראים לזה השחרור המוחלט "מאה סמאדי" , השלב שבו הגוף סיים את המטרה שלו ואין בו צורך יותר לכן הוא מפסיק להתקיים, מתנתק מהחיים הללו באופן טבעי ומשאיר רק את "הפורשה" , חופשייה מכבלייה ל"פרקריטי" העולם הזה. אנו שקשורים ל"פרקיריטי", לעולם התופעות המגדיר אותנו, לא יכולים לדמיין מצב כזה של חופש מוחלט אפילו מהגוף הזה. ומשום שאנו קשורים לעולם התופעות שהמאפיין שלו הוא הזמני והחולף, איננו יכולים להבין ולתפוס סוג כזה של חופש שהמאפיין שלו הוא קבוע ונצחי. אולם אם לרגע נישב ונעצום את העיניים, נוכל להבחין כי מעבר לתחושות, הרגשות ומחשבות החולפות בהכרה, הנמצאים בהשתנות מתמדת והן זמניות וחולפות יש משהו יציב וקבוע המתבונן בהם. אותו חלק גבוהה בתוכנו המתבונן מצוי שם כל הזמן גם אם תשומת הלב שלנו אינו מופנה אליו. ומטרתנו בעולם הזה לפי התפיסה היוגית הוא לחשוף אותו לגרד את כל שכבות הלכלוך שנדבקו לזכוכית המנורה, המשולה להכרה שלנו, ולתת לאור שבתוכה להתגלות.
הדבר המעניין הוא שבכדי להתעורר עלינו להיחשף לסבל, סבל מניע לשינוי. כל עוד אנו חיים באשליה של עולם התופעות ומונעים על ידי החיפוש לקיום נעים יותר, מרדף אחרי האושר החיצוני שאנו מאמינים שנשיג אם רק יהיה לנו .... הדבר הבא. מרדף אינסופי אחרי האושר שרק הולך ומתרחק מאתנו, עד שמנת הסבל עולה על גדותיה מספיק כדי שנעשה שינוי. מספיק כדי שנבין המרדף שלנו עקר והאושר לא מצוי בעולם בחוץ ואפילו לא בגוף שלנו או בהכרה שלנו. מספיק כדי שנחפש אושר אחר יציב וקבוע, כזה שאפשר למצוא רק בפנים. כזה שאפשר למצוא רק במודעות רק במצב של תשומת לב, רק כשהמכשיר שלנו, הגוף וההכרה, נקיים מראיה מוטעת, נקיים מאשליות ויכולים לראות את המציאות כפי שהיא בצורתה המקורית לא כפי שצבענו אותה בעיני רוחנו.
בכדי להגיע גבוהה יותר לחופש מוחלט, לנוכחות מודעת החופשייה אפילו מהגוף הזה, עלינו תמוך בקיום. עלינו לאפשר התפתחות של מודעות שתאפשר לנו לפעול בעולם באופן נכון יותר, באופן שישרת לא רק את הקיום שלנו אלא גם את החיים סביבנו. מודעות שתאפשר לנו לשרת ולהועיל לא רק לעצמנו אלא גם לסביבה שלנו.
דהרמה, הפעולות אשר תומכות בקיום שלנו. פעולות אשר יאפשרו לנו לגדול במודעות. הפעולה הראשונה עלייה כבר דברתי היא להשתמש בגוף בהכרה, במכשיר שלנו, על מנת לקבל ידע נכון על העולם. פעולות שינקו את ההכרה, שילמדו תשומת לב, שיחזקו את הגוף, שיחשפו את האור.
כמובן יחד עם זאת אנו מחויבים לפעולות שיועילו וישרתו את העולם שאנו חיים בו. כי קיומינו תלוי בו. אנו ביחסי גומלין צמודים ומתגמלים איתו.
וכן כמו בהרבה תפיסות רוחניות אנו מחויבים לתמוך בכל מה שנתן לנו קיום ובכל מי שאנו הענקנו לו קיום. ההורים שלנו והילדים שלנו. לפי התפיסה היוגית אנו מחויבים לדאוג לקיום טוב שלהם ולהעניק להם את האפשרות להתפתח במודעות. אנו מחויבים לכך בלי כל קשר לפעולות שלהם ואייך שגידלו אותנו, ולקשר בנינו היום. אנו מחויבים לדאוג לקיום שלהם ללא כל קשר לאהבה או הערכה שלנו אליהם. זו הדהרמה שלנו, המחויבות שלנו כחלק מהדרך.
אז אולי זו הזמנה לחשוב איפוא אנחנו בדרך הדהרמה ?
איזה פעולות אנו עושים למען ההכרה שלנו, למען העולם שלנו, ההורים והילדים שלנו