להתחבר לאונה הימנית שלי
בפוסט הזה אני מחברת בין מחקרים ביולוגיים מתחום הרפואה לבין רעיונות פילוסופיים. אלו רק מחשבות, זו רק הדעה שלי, לא ידיעה או עובדה מוגמרת. מוזמנים לקרוא ולהגיב.
המוח שלנו הוא מקום מופלא. הוא המפקדה הראשית, הוא מקדש התבונה האנושית.
הוא מכיל שני צדדים, שתי אונות, שכל אחת מהן אחראית על תפקוד שונה לגמרי. כל אחת מהן היא מקום אחר, בעל אופי אחר, כמו בפיצול אישיות. אולם כמובן שתי האונות הן שני חלקים של מוח אחד. הן מחוברות זו לזו ושתיהן נחוצות לתפקוד מלא ותקין שלנו.
קבלתי השראה מהקשבה להרצאת tet, מאת חוקרת המוח,Jille Balte Taylor, שמתארת בהרצאה שלה אייך חוותה את התפקוד של שתי האונות במוח שלה, מבפנים החוצה, במהלך של שבץ מוחי. היא מתארת את מה שקרה לה בתוך השבץ באופן כל כך חי ובהיר. והחוויה שתארה עזרה לי להבין את החוויה המדיטטיבית, באופן שלם יותר. במדיטציה אנו מתחברים לחלק הגבוה בנו, למקום המודע אפילו מעבר לו, למקום רחב ופתוח, שאין בו גבולות והגדרות.
בכל הכתבים, היוגים מתקשים לתאר את החלק הגבוה הזה בתוכנו. ודווקא כאן דרך המילים של האישה המדהימה הזו הצלחתי להתחבר לחוויה. אבל לפני שנכנס לדיון היוגי, ארצה לתאר את התפקוד של שתי האונות של המוח האנושי.
האונה השמאלית אחראית על חשיבה הגיונית, על קליטה, עיבוד וקטלוג של מסרי החושים, על חשיבה לניארית, הגיונית, מתפתחת. היא מאפשרת לחבר את המידע שנקלט לנסיון העבר שלנו והיא שמקשרת לתוכניות לעתיד. היא מדברת בתבניות של מילים, שפה, צורה וצליל.
האונה הימנית, חושבת בתמונות, באופן קינסטטי, היא חיה כאן ועכשיו אין לה חיבור לעבר או עתיד. היא קולטת את העולם כאנרגיה, היא אוספת דרך החושים מסרים ויוצרת קולז של אייך הרגע הזה, נראה, נשמע ומרגיש, כפי שהו. יותר מכך החוויה של הרגע היא טוטאלית בלתי נפרדת מהעולם. מאחר ואין גבולות, אין חוצץ ביננו לבין העולם אותו אנו חווים. במקום הזה אין מילים, שפה או מטען רגשי, יש שם רק מרחב עצום אינסופי של שקט ושלווה.
כשהקשבתי לה מדברת על שני התפקודים הללו התחברתי לתיאור הדואלי של העולם היוגי. דואליות בין שני כוחות שבסופו של דבר שלובים זה בזה ושניהם הם שתי הפנים של מטבע אחת, הם שניהם נחוצים כדי להבין את האחדות.
בתפיסה היוגית, פורושה ופרקריטי הם שני כוחות, שני פוטנציילים. הפרקריטי נתפס כעולם התופעות, המתקיים בתוכנו ומחוץ לנו, הכולל את המציאות בה אנו חיים וגם את הגוף, ההכרה, המחשבות והתחושות שלנו. הוא כולל את זכרונות וניסיון העבר, ואת החלומות והתוכניות לעתיד.
האגו - כל התפיסות והתכונות שמגדירות את עצמנו ומאפשרות לנו לתפקד שייכות לפרקריטי. לפרקריטי - עולם התופעות, יש צורה, צליל, מילים ושפה מוגדרים. יש לו תכונות ברורות אשר מתארות אותו הוא זמני, חולף ומשתנה.
הפורושה היא ההפך המוחלט. היא המקום המודע, המתבונן או יותר מדויק לומר המקום שמעבר למודעות. היא מרחב בו הכול אפשרי, היא המקור של הכול, פוטנציאל גולמי של כל הבריאה. אין בה גבולות, אין מחיצות. מאחר והיא פוטנצייל היא קיימת בכל דבר. היא נמצאת בבסיס הבריאה, במצב של אנרגייה עוד לפני שקבלה צורה והגדרה, לכן היא רייקה וחופשייה, רחבה, עצומה, מכילה את הכל. הצורה וההגדרה הן אלו היוצרות נפרדות, הפורושה קיימת מעבר לכך. היא החלל שמכיל את הצורות. היא השקט המכיל את כל הצלילים. וכמו לפרקריטי גם לה יש תכונות המגדירות אותה, והן כל מה שקבוע ובלתי משתנה.
המודעות, המתבוננת, עונה להגדרה הזו. היא קבועה ובלתי משתנה. היא המקום דרכו אנו מתבוננים בעולם היא החלון דרכו מגולמת הפורושה במימד הגשמי שלה. מדיטציה היא הדרך שלנו ליצור הכרה בהירה שתאפשר התבוננות מודעת, לא מנקודת המבט של עולם התופעות הבלתי יציב, המשתנה והזמני, אלא מתוך המודעות הקבועה והבלתי ניתנת לשינוי.
מה בעצם אנו עושים במדיטציה. מה אנחנו רוצים להשיל לשחרר ולאן רוצים להתחבר ?
אנחנו כל כך שבויים בעולם, המקוטלג, הרציונלי הלינארי, ההגיוני שיצרנו לעצמנו, שהוא אכן הכרחי לתפקוד עד שהתרחקנו מאוד מהחלק האנרגטי, החוויתי, הנקי מכל דעה ומחשבה. כזה שמאפשר להתבונן בעולם מתוך חיבור, ללא דעות קדומות, ללא גבולות והגדרות. כזה שמאפשר להתחבר לשקט, לקחת פסק זמן מן הקולות הפנימיים, לתת לנו מעט חופש, חופש מהידוע.
האישה המרגשת הזו, תארה באופן חי ובהיר כל כך את החוויה הזו של חיבור לארגייה רחבה, אינסופית הקשורה, או יותר נכון ארוגה באותה תמונה, ממנה ארוג כל היקום. המילים שלה נגעו בי משום שהחוויה הזו של אנרגיה רחבה, פתוחה ללא גבולות, כל כך מוכרת. מהדהדת על מיתר שכבר שמעתי בעבר ומעיר אותי לחוויה מחדש. מזכיר לי שאני מכירה את המקום הזה, שחווויתי אותו בעבר בהמון רגעים קטנים.
התחושה הזו מתעוררת באופן ספונטני מול טבע עוצמתי כמו הים, ברגע של התרגשות גדולה, בתרגול גופני, במדיטציה. רגע בו אנו משילים את כל ההגדרות והמילים, את הקטלוג ואת כל מה שנקשר בזכרון ונשארים עם הרגע הזה. נשארים עם החוויה האנרגטית, שאין בה גבולות והיא מכילה את הכל ואנו חשים מחוברים לעולם המקיף אותנו מלאים בשלווה גדולה ובאהבה. אנו רק עוד רגע בזמן אבל גם היקום כולו.
זה המקום שהוא אפילו מעבר למודעות, המכונה הפורושה הגדולה. החופש מהכול גם מהמקום המודע, שהרי בשביל להיות במקום המודע אנחנו צריכים להכיר, לקטלג לראות בבהירות. בעצם, אנו זקוקים לתפקוד של האונה השמאלית.
כל המסע היוגי בה כדי לשחרר אותנו, מהפרקריטי מהאחיזה של החשיבה והתפקוד עליו אחראית האונה השמאלית, כדי לסייע לנו להגיע למרחב המופלא של הפורשה וללמד אותנו לראות את העולם דרך האונה הימנית. הוא בא ללמד אותנו לשחרר את התפיסה ולהתחבר למקום שהוא מעבר לה.
כשמסתכלים מבחוץ על התהליך הזה הוא נשמע הזוי. תמיד תהיתי לעצמי מאיפוא הגיעו היוגים לרעיון הזה שמתארת הפורושה, שהוא מעבר למילים, לקטלוג, לתפיסה. המקום המופרח הלא הגיוני הזה, שהוא מעבר ליכולת הבנה שלנו ואם זאת מוכר, נמצא בתוך המוח שלנו עצמנו. אנחנו מחווטים לא רק לתפיסה אלא גם לאנרגייה.
עם ההבנה הזו של שני תפקודי המוח, המקום הזה נהייה מובן יותר. המוטיבציה הפנימית שדוחפת להעמיק בדרך הזו של היוגה נראת הגיונית יותר. הדרך היוגית מובילה אותנו לראות, לחוות את האחדות העומדת מאחורי שני הכוחות שמנהלים את משחק החיים על הפיצול ועל החיבור ביניהם.
אז כן, אני רוצה להתחבר לחלק הזה שבי לאונה הימנית, לתת לה מעט יותר מקום. אני רוצה להתנהל מתוך החוויה של החיבור של האנרגיה, של המרחב והשלווה. אולי אז, אוכל לשנות את עצמי, את החיים שלי, את המציאות שאני חיה בה, את העולם.
אז תודה ל Jille Balte Taylor ותודה ל Ted ותודה למורים הנפלאים שלי בדרך היוגה גלית לוין וסיגל ביבר.