והיצירה, התמונה עצמה, היא חלק מאלבום שלם של חוויות, שכמו סיפור טוב, לכל מביט בה יש פרשנות משלו. והסיפור שהיא מספרת מקבל עוד ממד של צבעים וצורות  חדשים, הרבה מעבר למה שרואים בתמונה.

 

להיות מצולמים או לצלם את עצמנו, זה עוד פיתול בעלילה, עכשיו מעורב כאן מרחב שלם של רגשות, אייך אנו רואים עצמנו, מאיזה מקום אנחנו מצטלמים ? מתוך רצון להיחשף ? לתעד ? מתוך רצון להראות ? או כדי לנסות להסתיר חלקים מעצמנו ולגלות אחרים ? אולי מתוך רצון לצלם את עצמנו כמו שאנו רוצים להראות, "עצמנו של החלומות". מיליון סיבות שיש להם קשר ישיר לתמונה שאנחנו מחזיקים ביד בסוף התהליך.

 

ובסיום החוויה של הצילום עצמו, עומדת התמונה ומקבלת נוכחות משל עצמה. אייך אנחנו מתבוננים על התוצר, באלו עיניים ? מה הוא מעורר בנו ? ביקורת, אהבה, עונג, חיוך, הכלה, קבלה, רצון לשנות. האם נקודת המבט על התוצר תשתנה בנקודת זמן אחרת, במצב רוח רגשי אחר ?

 

הפער הזה בין החוויה של רגע הצילום ובין אייך שהיא משתקפת בתמונה הסופית. כמה מרחק יש בין אייך שאנו חווים עצמנו ואייך שאנו נראים מבחוץ. אייך נראה את הפער הזה ? אייך נפרש אותו ?

 

אולי זה המקום להעלות את השאלה המתבקשת האם, התמונה, משקפת את המציאות האובייקטיבית כפי שהיא נתפסת בעיני המצלמה או האם זו התמונה הסובייקטיבית, כפי שהיא נתפסת בעיני הצלם המתבונן דרכה. האם התמונה משקפת אמת סובייקטיבית או אובייקטיבית ?

 

אז מה לכל זה, וליוגה ? תמיד הפרדתי את הצילום מהתרגול, זה היה חושפני מדי ומביך מדי עבורי, לתפוס את מרכז הבמה. היה לי ועדיין קשה לראות את עצמי. זה העלה המון ביקורת עצמית ועורר שאלות אבל יחד עם זאת, יותר ויותר, עם חלוף הזמן הבנתי את העוצמה של הכלי הזה ללמידה להתפתחות בכל המובנים.

 

מהאספקט של שחרור התוצר וקבלה עצמית, עד ליכולת להתבונן, ללמוד לראות  דקויות , לראות את הכיוון האנרגטי של התנוחה, את הישורת של הגוף, את הדגשים המתודיים שמתגלים בין השורות. וגם הכי פשוט לשם סוג של תיעוד, מעין בנק זיכרונות של הוואריאציות השונות.

 

יותר ויותר אני מכירה בכך שעצם העובדה שמישהו מצלם אותך בתנוחה, גורמת לך להקשיב יותר לישורת, להיות חד יותר, ער יותר בתוך התנוחה, להרחיב את הקשב, לפתוח את החושים. הרגע מקבל מעמד אחר משום שהוא עומד חשוף מול העין של המצלמה. כאילו פתחו איזה חלון פנימי שבו אנו ממוקדים לחלוטין בעצמנו, שוקעים ברגע הצילום, חיים אותו בעוד חוש בעוד ממד.

והרגע שאחרי עם הסקרנות שמתעוררת לראות מה יצא ? והעונג, לפעמים גם האכזבה, מהתמונה הסופית. ואז החירות לשלוח את זה החוצה במדיה, לתת לתמונה עצמאות, שכל צופה יראה בה מה שהוא רוצה, לשחרר מתוך מודעות שיש שם קהל שרואה אותה, אותך, חשוף, לבוש אבל כמעט ערום.

 

תהליך שלם מופלא, של יוצר ויצירה, של סובייקט ואובייקט, של מצלם ומצולם.