מחשבות על יוגה - פוסטים קצרים

​​​​​​​​​​​​​​​​​​​התמסרות



​​התמסרות, איבוד שליטה, ויתור על האגו, חיבור מהלב ואמון בעצמך.
רגעים של התמסרות ... כמעט רגעים קדושים


לא פעם עמדתי נפעמת מול נוף יפה הנמתח עד האופק והרגשתי רק פסיק קטן מול כוחו ועצמתו של הטבע. מול התמונה הפנורמית הפורסת בהדרגה את המרחבים סביבי, הלכתי ונעלמתי עד שתחושת האינדיבידואליות שלי התפוגגה וחוויתי את העוצמה שבהשתייכות למשהו גדול ממני.



רגעי אמון בהם נתתי לעצמי ליפול לתוך ידיים אוהבות, לאבד שליטה בגוף אחר, בנשמה אחרת, ללא כל אגו רק מתוך הכמיהה של הלב.

רגעים בהם עמדתי חסרת חוט שדרה לחלוטין, נמסה לאור צחוקו של הילד שלי, נכונה למסור את נפשי כדי לשמור עליו בטוח ומאושר, מתמסרת לחלוטין לחיבוק התמים ומלא האמון שלו. כמה בעלי עוצמה ומיוחדים הם רגעי החסד של התמסרות טוטלית בחיינו. התמסרות כדבריו יוגי רמהקרישנננדה, "היוגה סוטרות לפטאנז'לי", בהוצאת גל, היא מעבר להכרה מעבר למאמץ, מעבר לאגו, לפיכך אין טכניקות המובילות אליה. אין דבר שעלייך לעשות אלא ההפך מכך עלייך לוותר על העשייה על המאמץ המבטאות את האגו כי רק במצב ללא אגו תוכל להתמסר.


לדבריו מה שמונע מאתנו להתמסר הוא הפחדים שלנו. הפחד לאבד, התקשרות והצמדות אינן מאפשרות גישה טהורה ונקייה הדרושה לשם וויתור העצמי. אולם בטקסט הוא הולך עם הרעיון הזה רחוק יותר הוא מדבר על העלמות. העלמות כהארה כהתמסרות לאלוהי. התמסרות המחייבת וויתור לא רק על הסבל אלא גם על השמחה, לא רק על הכאב אלא גם על העונג. הנכונות לוותר היא טוטלית. עד כמה אנו נכונים לוותר ? האם וויתור הוא התבטלות ?


עוד רעיון שמעלה הטקסט עוסק באהבה, בדבקות. אכן האוהב מתמסר לאהוב, חשוף וטוטלי ללא אגו מתוך איבוד שליטה, זוהי מהות האהבה. אבל האם היא אכן הולכת רחוק כל כך עד להתבטלות טוטלית בפני האהוב, לפחות במושגים שלנו נשמע מעט קיצוני מידי. בכל אופן הטקסט של יוגי רמהקרישנננדה מדבר על העלמות האינדיבידואליות כחלק מתהליך הפיכתה לאונברסאלית. בכך שהאגו המייחד את האינדיבידואל נעלם אתה הופך להיות שלם יותר, מחובר אל האיכויות האוניברסליות של הלב ללא אגו. הוא ממקם את ההתמסרות והדבקות בגורו ובאלוהי כתהליך המתרחש בלב מעבר להכרה.


ציטוט מספר האמור למעלה ע"מ 85
"במילים אחרות – היה דבק. תלמיד אמתי יכול להיות רק דבק. אדם של דבקות. שכן מוקשה, שחרור, יכולה להתגלות אך ורק בלב, לעולם לא באינטלקט. לעולם לא בהכרה. כל התהליך הרוחני הוא אנטי אגו. אנטי הכרה, אנטי אינטלקט. וכבר בפדה 1 סוטרה 2 מגדיר פטאנג'לי את היוגה כמצב ללא הכרה, כמצב מעבר להכרה.

לפיכך יוגי אמיתי הוא אדם שמבין, שהתהליך אינו לסדר את ההכרה ולהכשיר אותה להגשמה. יוגה אינה דומה לפסיכולוגיה המערבית, שכן יוגה פירושה ללכת מעבר להכרה לגמרי. הפסיכולוגיה המערבית מנסה לפתור את בעיותיה של ההכרה, ואילו בראג'ה יוגה ההכרה כולה היא הבעיה. ההכרה שואלת, מביעה ספקות, מתנגדת – זה טבעי לחלוטין. מכיוון שמול המאסטר ההכרה יודעת, חשה, שהאדם הזה עומד לרצוח אותה."


ובהמשך הטקסט "תלמיד אמיתי הוא מאוהב. הוא נמצא בלב. התהליך של היוגה מנוגד להכרה, אך לא ללב. יוגה היא להיות מעבר להכרה, אך לא מעבר ללב. גם בנצרות מוזכר פעמים רבות הלב הקדוש של ישוע. אתה כבר שואל את עצמך: "רגע, לא בהכרה – אני כבר מבין, אך למה כן בלב? מה ההבדל? " חשוב להעמיק מעט יותר בנקודה זאת.

תלמיד אמיתי חייב להיות לב. השלב הראשון בבהקטי יוגה, היוגה של הדבקות, הוא שרונם – הקשבה. ובמילים אחרות – להיות רספטיבי. אך כיצד תוכל להקשיב אם אתה עדיין בהכרה ? הכרה מפרשת, מבארת, מתרגמת... יותר מידי רעש. מתוך ההכרה אתה לא תקשיב למורה ולדבריו, אלא תחבר גרסה משלך מסר של המורה.

אתה יכול להקשיב, להקשיב באמת, אך ורק אם אתה נמצא בלב. מתוך הלב אתה תופש אחרת את העולם. זוהי הקשבה מסוג אחר לחלוטין, ללא פרשנויות."


אין ספק שיש עוצמה אדירה באמונה, בהתמסרות והתבטלות לפני האל. נכחתי לא פעם בערבי שירה מקודשת, השירה היא דרך לבטא את האהבה לאלוהי ולחוש את עוצמתו. אני חייבת לציין שאני אדם מאופק ורציונלי וכן זייפנית כרונית אולם ההיסחפות לתוך המקצב של השירה, שירה הבאה מהלב ומתוך התכוונות הוציאה מתוכי עוצמות של רגש ושל אהבה. זה היה ממש מדבק כאילו הטעינו את האוויר באנרגיה, אפשר היה ממש לחוש בהתרגשות שהעלתה גלים בקהל ופתחה את הלב. אין לי ספק שהשירה והריקודים החסידיים מגיעים לאותן עוצמות. להתמסרות, להתבטלות, לאיבוד שליטה, להתמוססות של האגו ונגיעה באלוהי.


התמסרות וויתור על האגו כרוכים באופן בלתי נפרד לנתינת אמון, אינך יכול להתמסר ללא אמון בדרך, ללא אמון בעצמך , ללא אמון בעומד מולך. במילים אחרות התמסרות היא אקט של אמון.


ציטוט מתוך יוגה רגשית, מאת ביג'ה בנט,  הוצאת אור עם, עמ" 65
"אמונה היא יסוד חשוב ביוגה, אך לא מדובר באמונה דתית. האמונה ביוגה נובעת ישירות מהאמון שאתם נותנים בעצמי הגבוה שלכם. אם אין לכם אמונה בעצמכם, גם אם אתם מאמינים באלוהים לא תוכלו להיעזר בו. מטרת האמונה באלוהים היא לחזק את האמונה שלכם בעצמכם. אתם זקוקים לאמונה בכדי להיות מי שהנכם.
מטרת האמונה היא להעניק לחייכם משמעות, לחבר אתכם לרגשות העמוקים שלכם. בעזרת  אמונה אתם לומדים להאמין באלוהים, בעצמכם, בחיים. האמונה היא קשר שנוגע בלב"


אז ...ההתמסרות היא אקט של אמון ואהבה, ללא אגו. ומסמנת עוד נדבך חשוב שהיוגי אמור לפתח כחלק מההתפתחות שלו בדרך הרוחנית. אין כמו תרגול האסנות לפתח התמסרות, רק כשהגוף ניכנע, רק כאשר ההתנגדויות מתמוססות ומשהו בפנים מתרכך לתוך התנוחה רק אז התנוחה מבוצעת בשלמות ברובד הפיזי והמנטלי. אמון בגוף שלכם, בתבונה שלו ובהבנה שלו את התנוחות הכרחי בכדי להפחית את מידת המאמץ המושקע בתנוחה, בכדי להתרכך ולהתמסר. רק גוף רך ופתוח יכול לגעת באיכות של הלב, להתחבר לעוצמה האנרגטית ולהתמוסס בחלל. כשהגוף נע מתוך הנשימה ומרחיב את הלב, הגבולות נעלמים. תחושת המתיחה של הגוף והחלל סביבו מתערבבים, לחוויה של גוף נושם נע בחלל , חופשי מצורה והגדרה, חופשי מאגו אשר מתמסר  לחוויה של הרגע. זהו רגע נדיר של התמסרות, בו אנו מסירים את כל המסכות ומאפשרים תרגול ללא מחיצות.

זו האיכות שאנו מעוניינים לפתח בתרגול היוגי, ה ת מ ס ר ו ת. 

חוויה בעלת עוצמה כזו היא נדירה אולם בכל תרגול שלנו אנו חווים רגעים כאלו. מוזמנים לתרגל מתוך שהייה ממושכת בתנוחות במודעות לרגע בו הגוף ניכנע ומתמסר לתנוחה, אז ורק אז כשהגוף מוכן להתמסר הגיע הזמן לצאת מן התנוחה.