אני מתענגת על הכוח הזה וממש לא רוצה להרפות אך אם זאת לאט חודרים לתוך המקדש שהתענגתי עליו בימים הראשונים למשבר הקולות מבחוץ ומלחיצים. הבהלה הזו לזום.. שהשאירה אותי מאחור, הדאגות לכסף, הלחץ של הלמידה המקוונת, שמוכפל ומשליש עצמו, בין שני מתבגרים ומורה במערכת החינוך. אמא שלי שלא חשה בטוב. הקולות הללו משמיעים את קולם והולכים ומתגברים.. והולכים ומציפים.. ואני חשה עצמי נסחפת לתוך הסערה, מאבדת את חוף המבטחים. הולכת ונחלשת ומאבדת את עצמי.ואז נזכרתי בסיפור בודהיסטי מקסים. כבר ספרתי אותו בעבר אבל הוא כל כך מתאים עכשיו וזה היה בדיוק מה שניפץ את בועת המחשבות והרגשות השליליים, שהציפו אותי והחזיר אותי לעצמי.

​

הסיפור מספר על נערה שהלכה בערב חשוך ברחוב ושמעה צעדים כבדים מרחוק שעוקבים אחריה. היא הגבירה את הקצב ההליכה בתקווה להתרחק מהרודף אולם ככול שהלכה מהר יותר הצעדים נשמעו חזקים יותר וקרובים יותר. הנערה נלחצה והחלה לרוץ אבל הצעדים רק התקרבו יותר ויותר. בתוך בהלת הריצה הנערה אבדה את דרכה והגיע למבוי סתום. וכך בעומדה בפינה עם הגב אל הקיר, באומץ, של מי שגורלו נגזר, צעקה אל המפלצת,  מי את ? מה את רוצה ממני ? והמפלצת ענתה לה את המשפט המגוחך שהופך את הסיפור על פיו – אני לא יודעת, זה החלום שלך...

​

הרגשות והמחשבות שלנו הם גלים בהכרה, הם הרעש שהכרה שלנו מייצרת, נדמה לנו שהם אנחנו, נדמה לנו שהם אלו שמגדירים אותנו. למדו אותנו להדחיק אותם, לדכא אותם, להמתיק אותם, להכחיש אותם או להתכחש להם. למדו אותנו שמסוכן להיכנע להם שהקולות הללו הם מפלצת שיש להשתלט עליה. אולם לא למדו אותנו לראות שהגלים הללו הם רק רעש רקע, הם לא מי שאנחנו. הם הרעש שהמנוע יוצר, שמעיד שהמכונית עובדת באופן תקין אבל הם לא מי שנוהג בה.

​

כדי שהמכונית תוכל להסיע אותנו לאן שאנו חפצים להגיע עלינו להבין שהקולות הללו אינם מגדירים אותנו שהם רק הרעש שאנו מייצרים מתוך ההתנסויות שלנו מתוך הידע שצברנו, הם מותנים והם מה שאנו יצרנו – הם המפלצת שלנו. הטבע שלהם הוא זמני ומשתנה. גם הם כמו המפלצת בסיפור ככול שנזין אותם בתשומת לב הם ילכו ויגדלו ויציפו.

​

אם כן, המפלצת הזו ניזונה מתשומת לב ככול שנתמקד בה היא תגדל. כדי לנסוע במכונית שלנו באופן היעיל ביותר איננו צריכים להשקיט את רעש המנוע. הטבע של ההכרה - המנוע האנושי שלנו הוא לייצר גלים, מחשבות, רגשנות, התניות, הרגלים. הם יהמהמו כל הזמן ברקע ויתחלפו באופן תדיר כמו סצנות של סרט.

​

אולם לא משנה עד כמה מציפים ומבלבלים יהיו הרגשות שלנו טבעם לחלוף. אין להם קיום קבוע. בכך הם שונים באופן מהותי מהזהות האמיתית שלנו מהטבע המודע, המתבונן שרואה את הסרט החולף אולם איננו מושפע ממנו, טבעו של הרואה, טבעה של המודעות הוא קבוע. לא משנה אילו תמונות יוקרנו על המסך, המסך עצמו לא ישתנה איתם, הוא יישאר קבוע. אין לנו צורך להילחם, לדכא או להדחיק אותם עלינו רק להבין את מקומם ולא לתת להם להשפיע על הפעולות שלנו.

​

זה כמו מוסיקת רקע שמשתנה לפי מצב הרוח והתנאים החיצוניים שלנו, לפעמים היא נעימה יותר ולפעמים ממש לא, לא משנה כמה חזק היא תתנגן, בכדי לעשות את הפעולה הנכונה בעולם נפנה את תשומת הלב החוצה – לעולם לסיטואציה ונחליט אייך לפעול בהתאם למה שיש מולנו, לא מתוך מה שמתרחש בתוכנו. באופן זה אני יכולה לקום לתרגל על אף שבא לי להמשיך לישון, לאכול בריא על אף שבא לי שוקולד, לפעול באופן מועיל ותומך בקיום בכל מצב הזוי ככול שיהיה.

​

הפעולות שלנו הן שקובעות את אייך שהחיים שלנו יראו לא הרגשות שלנו. כך למרות הפחד שלי מטכנולוגיה ולמרות שהעמידה מול מסך היא אתגר רגשי עבורי, עדיין על אף הרגשות הללו אני יכולה לשדר שיעור יוגה בזום אם זו הפעולה המועילה. אני יכולה להניח את תשומת הלב שלי על מה שאני רוצה שיתרחש ועל הפעולות שיקדמו זאת.

​

אז לסיכום

​

המפלצות הן שלנו, הן רק רעשי הרקע של ההכרה שלנו.

​

הפעולות שלנו הן שקובעות אייך יראו החיים שלנו

​

מה שנזין אותו בתשומת הלב שלנו יגדל ויתפתח, אם נזין את הפחדים שלנו הם יתגברו אם נסיט מהם את תשומת הלב ונפנה אותה לפעולות מועילות, להשקיע במשפחה, לתרגל, למדוט, לקרוא ... הפחדים יתכווצו וייעלמו והפעולות המועילות ישגשגו.

​

אז מזמינה אותנו להרהר בטבעם של המחשבות והרגשות שלנו ובפעולות מועילות עברנו בתקופה זו.