געגועים להודו
געגועים להודו ... הגיע לידי ספר ההמשך של שאנטראם, "צל ההר" מאת רוברטס דייוויד גרגורי ויכולתי להתרפק שוב על מסתורי הודו וחוכמת הרחוב שלה. הספר נוגע באופן יוצא דופן במה שהופך את הודו מסתורית וקדושה עבורי. אייך מתוך עולם תחתון אפל שהגיבור הינו חלק ממנו, מתוך אלימות, אכזריות שרירותית ומכות גורל עולים ערכים של נאמנות וכבוד המושתתים על אהבה. עולה השלמה וקבלה לא מתוך תבוסתנות אלא מתוך אופטימיות וחמלה. אותה איכות אשר בשלה גם מתוך העוני והדלות עולה נדיבות ופתיחות לב. יכולת מופלאה לקבל, ללא קינאה ולתת לאותו חיוך נאיבי להבקיע בכנות גם מתוך פרצוף ידוע סבל.
רבים שחלפו בהודו וראו כתיירים רק את השכבות החיצוניות אולי מתקשים להבין את הקסם. המטיילים הזרים אשר פוגשים פעמים רבות רק את ציידי התיירים האופורטוניסטים ואת בעלי המלונות והמסעדות המקבלים את פנינו כאורחים לרגע, זרים המהווים הזדמנות, אולי יתקשו להבין אייך מתוך הלכלוך והסבל, הצפיפות, השרירותיות, אינספור המוזרויות והאמונות התפלות העוטפות מכל עבר, עולה גם קדושה, רגש, ורומנטיקה.
אייך מתוך כל הסבל והכאוס הזה מצטיירת הודו מסתורית, קסומה שמתרחשים בה צירופי מקרים יוצאי דופן, שהכל יכול לקרות בה, שאין בה גבול לאפשרויות, שאתה יכול להמציא בה את עצמך מחדש, להסתכל לעצמך בעיניים ולראות באומץ ובכנות את מי שאתה, וגם את מי שאתה רוצה ויכול להיות. הודו של אינסוף הזדמנויות ואינסוף מפגשים, הודו שתמצא בה מחילה וקבלה בכל מובן. הודו של חשיבה פילוסופית פשוטה וסוחפת שאתה יכול ללמוד אותה במקדשים, מנזירים, ברחובות ובצאי שופ מעבר לפינה. הודו שלפחות בשבילי יש לה איזה אופטימיות ואמונה בטוב שמנצחת כל מכשול, הודו שיודעת שהשלם הוא יותר מסך חלקיו, שהאושר טמון ברגעים הקטנים היומיומיים, הודו שיודעת שבכוח אמונה לברוא. הודו שיש לה סבלנות לאין קץ, הודו שהאינסוף בשבילה הוא לא רק מילה אלא אינספור הזדמנויות.
לא יודעת אם ניתן להבין מהכתוב משהו מרוח הקסם שיש להודו עלי אולי רוברטס דייוויד גרגורי יטיב להסביר זאת במילים שלו.
לרושם ראשוני יש השפעה מכרעת על שאנו קולטים את מה שעומד לפנינו כך גם מילים ראשונות, נחרטות ומסמנות את הצבע בה נחווה את הכתוב. מילים ראשונות שאומרות בכמה מילים את מה שחשוב באמת. גם בצל ההר כמו בשאנטרם הפיסקה הראשונה נחרטה עמוק ונגעה לליבי.
"מקור כל הדברים, הזוהר הפנימי, לובש צורות רבות יותר מכוכבי השמים, אין ספק. ומחשבה אחת טובה היא כל מה שדרוש כדי לגרום לו לזרוח. אבל טעות בודדת עלולה לשרוף יער שלם בלבכם, להסתיר את כל הכוכבים, בכל הרקיעים. ובעוד הטעות בוערת, אהבה הרוסה או אמונה אבודה עלולות לטעת בכם את המחשבה שאתם אבודים, ושאינכם יכולים להמשיך. אבל זה לא נכון. זה אף פעם לא נכון. לא משנה מה עשיתם או היכן איבדתם את הדרך, הזוהר הפנימי לעולם לא ייטוש אתכם. כל דבר טוב שגווע בפנים יכול לשוב ולהתעורר, אם רק רוצים בו מספיק. הלב אינו יודע לחדול, כי הוא אינו יודע לשקר. אתם נושאים את עינכם מן הדף, נתקלים בחיוך של זר מוחלט, והחיפוש מתחדש. המצב השתנה לבלי הכר. הוא תמיד שונה. הוא תמיד אחר. אבל היער החדש הצומח מתוך לב מצולק הוא לפעמים פראי וחזק יותר מזה שקדם לשריפה. ואם תישארו שם בתוך הזוהר הפנימי, במקום החדש שהתפנה לשכן את האור, אם תמחלו על הכול ולעולם לא תרימו ידיים, במוקדם או במאוחר תחזרו לשם, למקום שבו האהבה והיופי בראו את העולם: התחלה. התחלה. התחלה."