גוף מלא תודעה ריקה

יש לזכור שהטקסט הזה בא כדי לתת לנו טכניקות לתרגול שיאפשרו לצלוח את המסע לקראת השחרור המלא. הכוונה היא לתת כלים שישרתו אותנו בדרך. עד כאן נתן לנו פטנג'לי את הדרך כיצד לחזק את שריר תשומת הלב בעזרת אביאסה – התמדה בתשומת הלב על האובייקט, וואיאראגיה – ויתור על כל מה שאינו האובייקט. בסוטרה הזו מתאר לנו פטנג'לי את האבולוציה של הידע, כיצד מפתחים חקירה כדי להגיע לידע נכון. או במילים אחרות הוא מכוון אותנו כיצד לחקור את האובייקט. אולם יש לזכור שהחקירה הזו מתקיימת לאחר שהתבססנו בתרגול ואנו נגשים אליו מתוך הכרה בהירה.

 

סוטרה 1.17  vitarka vicara nanda smita nugamat samprajnatah – הדרך להגיע לידע השלם עוברת דרך ארבעה שלבים. ויטרקה – התנסות ישירה באובייקט. ויצ'ארה – חקירה על הטבע של האובייקט. אננדה – החקירה מובילה לכך שהאובייקט נחווה כנועם או איננו מהווה מקור לסבל. אסמיטה – החקירה מובילה לגילוי הזהות העצמית של האובייקט.

 

בפסוק זה מכוון אותנו פטנג'לי אל samprajnatah  – סמפרג'נטה —  הדרך לידע השלם. קודם לכן עסק פטנג'לי בטכניקות שמובילות להכרה בהירה ולידע נכון, בתהליך הזה הוא עוסק במצב של ידע נכון שבא בעקבות הכרה נקייה, ויתאר כיצד ניתן להתפתח בו.

 

תהליך הסמפרג'נטה עובר דרך ארבעה שלבים, המבוססים זה על זה.  vitarka - ויטרקה זהו השלב הראשון, ואותו מתאר פטנג'לי כהתנסות ישירה עם האובייקט. השלב הזה מתרחש באופן ספונטני מרגע שאנו נולדים אנו צוברים ידע על העולם דרך ההתנסויות שלנו. למשל, אנו נוכל לקבל ידע על טעם של אבוקדו, רק אם נתנסה בו באופן ישיר. לא נוכל לקבל את הידע זה בכל אופן אחר. על מנת להגיע להתנסות ישירה עם האובייקט יש לבודד אותו, להפריד אותו מכל מה שאינו האובייקט, כדי שנוכל להתבונן בו באופן נקי ולא דרך הראייה הסובייקטיבית שלנו. נוכל להגיע להתנסות ישירה עם האובייקט רק במידה ונהייה מסוגלים לראות אותו ולהתמקד בו לאורך זמן. לצורך כך נתן לנו פטנג'לי לתרגל את הטכניקות של אביאסה וואיראגיה, המאפשרות להגיע להתנסות ישירה עם האובייקט.

 

כאשר המטרה שלנו היא לחקור את המודעות, עלינו להשקיט את גלי ההכרה כדי שנוכל להתבונן בה באופן ישיר ולא דרך הגלים. אנו חוקרים את המודעות המשתקפת במראה של ההכרה הבהירה שלנו כאובייקט להתבוננות.

 

השלב השני הוא vicara - ויצ'ארה. לאחר שאנו מגיעים להתנסות ישירה עם האובייקט ניתן לחקור את הטבע שלו.

פירוש המילה אצ'ארה הוא "מי שהולך בדרך". בשלב זה אנו מתחילים ללכת בדרך באופן מכוון כדי לחפש ידע על אובייקט החקירה, ופוגשים את הפרשנות שיש לנו והידע שצברנו כתוצאה מההתנסויות שלנו. אנו מגלים כי ידע זה מקוטלג כטוב, רע או ניטרלי על פי הפרשנות שיש לנו עליו. אנו פוגשים את הסובייקטיביות של התפיסה שלנו ורואים איך הידע מאורגן אצלנו ומזהים שהוא שונה מהדבר עצמו. לדוגמה, אנו לא רק מתנסים בטעם של אבוקדו אלא גם ביחס שלנו כלפיו: טעים, לא טעים או ניטרלי, ומתוך ההתנסות הזו מבינים כי הטעם של אבוקדו הוא פשוט טעם של אבוקדו – ללא קשר למה שאנחנו חושבים עליו. אם כן, בשלב זה של החקירה אנו מוסיפים עוד רמה של ידע. זו כבר לא רק ההתנסות הישירה עם האובייקט אלא גם הידע שנאסף עליו אצלנו.

 

החקירה שהיוגה מכוונת אליה איננה חקירה של התכונות או האיכויות של האובייקט, אלא חקירה של המהות שלו, הטבע שלו. החקירה של הנשימה כאובייקט לא מובילה להעמקה באיכויות הסובייקטיביות שלה. כלומר, אין לנו עניין באם הנשימה  שטוחה או עמוקה, מהירה או איטית, ארוכה או קצרה. מה שמעניין אותנו הוא מה משותף לנשימה עם אובייקטים אחרים, מה המהות שלה כאובייקט. מהות זו היא שהנשימה היא נתונה לשינוי וזמנית. על אף שנגיע למסקנה זו בחקירה של כל אובייקט שנבחר לחקור, תהליך החקירה יבהיר לנו באופן ברור כי אנו אכן מתבוננים באובייקט עצמו ולא במה שהוא עבורנו – היחס שלנו אליו, דעותינו לגביו או המחשבות שיש לנו עליו.

 

השלב השלישי בחקירה הוא ananda – אננדה, שמתורגם כנועם אינסופי או ריקוד אינסופי. בשלב זה אנו מבססים את ההבנה שהדברים הם כמו שהם, שיש להם את המציאות האובייקטיבית שלהם, השונה מאייך שאנחנו רואים אותם. אנו מתחילים לראות את הטבע האמיתי של הדברים, שאינו קשור בנו. כאשר אנו מתחילים לראות את הטבע של האובייקטים כמו שהם, הטוב והרע מאבדים את המשמעות שלהם והדברים מתגלים, כמו בריקוד אינסופי בו כל דבר מופיע ונעלם בהתאם למקום שלו בחיים. חוויית הנועם מתעוררת משום שאין אנו נעים בין השתוקקות ודחייה ביחס לאובייקטים, ובמקום זה אנו יכולים לראות אותם כפי שהם ולרקוד עם כל מה שעולה בהתאם לסיטואציה, חופשיים מהשעבוד למה שהאובייקטים מעוררים אצלנו. אם בשלב הקודם התקרבנו אל האובייקט והתבוננו עליו עם הרשמים שיש לנו עליו בשלב הזה אנו מוותרים על הרשמים שלנו כדי להתבונן על האובייקט ללא הרשמים שלנו.

 

הנועם שאנו חשים הוא כאשר אנו מבינים את המהות האמיתית של האובייקט, כאשר מבינים שהאובייקט ריק מתוכן סובייקטיבי והוא כבר לא מהווה מקור לסבל. האובייקט הוא מקור לסבל כל עוד היחס שלנו אליו הוא סובייקטיבי. כל עוד אנו רואים אותו דרך איך שהוא גורם לנו להרגיש, ולא דרך המהות שלו. ההבנה שהאובייקט הוא משתנה, זמני וחולף מאפשרת לנו לראות אותו כפי שהוא, מבלי לצבוע אותו בצבעי העולם הפנימי שלנו. האננדה – הנועם, נוצר משום שהמפגש עם האובייקט בפני עצמו הוא מקור לצמיחה ולהתפתחות. אם נתבונן באובייקט באופן הזה, כל מפגש איתו יהווה חלק מהדרך שלנו לעבר מודעות.

 

הסכנה הטמונה בהגדרת המושג כ״נועם אינסופי״ היא שכאשר מתרגלים, מחפשים את תחושת הנועם בתרגול ומפרשים אותה כסימן להצלחה בתרגול. חיפוש אחר הצלחה בתרגול מפספס את החקירה האמיתית ששמה במרכז לא את התוצאה, אלא את פעולת ההתבוננות.

 

אם נוכל להתבונן באובייקט ולראות את מהותו המשתנה והזמנית, אפילו אם מדובר בחוויה של אלימות קשה, למשל, תיפתח בפנינו האפשרות לפעול לא מהמקום הרגשי, ממה שזיכרון האירוע מעורר בנו, אלא בהתאם למה שנכון לעשות בסיטואציה נתונה. הניסיון לנטרל את הרגש מההתנסות הוא מוטעה, משום שאין באמת באפשרותנו לנטרל את הרגשות שקשורים בהתנסות שלנו. כשנצליח להגיב ולפעול בעולם לא מתוך מה שהרגש מעורר בנו, לא מתוך החוויה הסובייקטיבית שחווינו, החוויה הזו, קשה ככל שתהיה, לא תוסיף לנהל אותנו. השינוי שיתרחש לא נעוץ בכך שלא יעלו בנו רגשות בעקבות החוויה הקשה, אלא בכך שרגשות אלו לא ינהלו אותנו ולא יוסיפו להיות מקור לסבל. במקרה זה נוכל לראות את אותה חוויה כהתנסות בדרך לגדילה במודעות.

 

ההבנה כי כל האובייקטים זמניים וחולפים ונתונים לשינוי מבהירה כי כל האובייקטים שווים, והיא משנה מעט את המשמעות שאנו מייחסים לאובייקט. אין אובייקטים חשובים יותר או חשובים פחות, משום שכולם בסופו של דבר האובייקטים שמופיעים בצורתם הטבעית, ללא המשמעות הסובייקטיבית ששייכנו להם. הם מופיעים בכדי להועיל, במהותם אין כל סבל, והם חלק מהמסע שלנו לעבר מודעות.

 

אם כן, בתהליך האבולוציה של הידע, בשלב של האננדה נוסף הידע האובייקטיבי של הדברים. לאחר שהתנסינו וראינו שהידע שיש לנו על האובייקטים הוא סובייקטיבי, אנו מתחילים לגלות את המציאות האובייקטיבית שלהם. אנו מגלים את הטבע האמיתי של הדברים, שלא קשור לתפיסה שלנו ולכן אינו יכול להסב לנו סבל.

 

השלב הרביעי הוא asmita – אסמיטה, הזהות העצמית של האובייקט. זהו זיהוי של הטבע של האובייקט כפרקריטי – משתנה, זמני וחולף, השונה מהטבע המודע שלנו המזוהה כפורושה – קבוע, נצחי, אינסופי. הידע השלם שאליו מכוון פטנג'לי הוא ההבחנה בין פרקריטי לפורושה. החקירה היוגית אינה מכוונת לאיסוף מידע על האובייקט, אלא להגעה להבחנה האם האובייקט שייך לטבע של פרקריטי או לטבע של הפורושה.

 

בשלב זה כאשר אנו מתבוננים באובייקט ללא הרשמים שיש לנו עליו, הטבע האמיתי שלו מתגלה. הוא מתגלה כפי שהוא עוד אובייקט להתבוננות. לא משנה איזה אובייקט נחקור, מטבע היותו אובייקט נוכל לראות את הטבע שלו, משתנה חולף, וזמני. הידע השלם הוא ידע אובייקטיבי.

​

בשלב זה אנו מתחילים לגלות לא רק את הזהות האמיתית של האובייקט אלא גם את הטבע העצמי המודע שלנו. לאחר שראינו את שכבות הידע שיש לנו על האובייקטים והתחלנו להבחין שהטבע האמיתי שלהם שונה מהרעיונות שיש לנו לגביהם, אנו מתחילים לראות באור זה גם את עצמנו. אנו מזהים כי גם לנו יש טבע שונה מהתפיסה שיש לנו לגבי עצמנו. אנו מתחילים לזהות את הטבע העצמי המודע, את המודעות הנוכחת, שהיא קבועה ואינה נתונה לשינוי.

 

בחקירה של הזהות העצמית של המודעות כאובייקט, מכוון אותנו פטנג'לי לעשות את ההבחנה בין הפנים המשתקפות במראה ובין המראה עצמה. הטבע של המראה הוא פרקריטי, משתנה וזמני בהתאם למצב שלה – באם היא מלוכלכת, עכורה או נקייה וצלולה. אולם  הפנים עצמן המשתקפות הן קבועות, ללא קשר למצב המראה. הפנים המשתקפות במקרה זה מתארות את טבע הפורושה.

 

בדרך כלל אנו רואים את "הפנים במראה" דרך ההשתקפות שלהן במראה. ולכן ההתבוננות שלנו תלויה במצב המראה. אולם אם נוכל לראות מעבר למראה, מעבר לגלי ההכרה, נוכל לראות את הפנים עצמן – את המודעות הנצחית, הקבועה והאינסופית. עצם ההתבוננות שלנו במודעות הופכת אותה לאובייקט התבוננות ולכן היא מתאפיינת בתכונות של כל אובייקט, זמני משתנה וחולף. אם כן, גם המודעות "הפנים המשתקפות במראה", שייכת לעולם הפרקריטי. לא ניתן לתפוס את הפורושה את הפנים האמיתיות, משום שברגע שאנו מתבוננים בהן באופן ישיר הן הופכות לאובייקט התבוננות. הפנים האמתיות הן מעבר לתפיסה ישירה, ניתן ללמוד עליה רק דרך התבוננות במה ששונה מהן. 

 

בסוטרה זו תיאר פטנג'לי את האבולוציה של הידע ולפיו אנו יכולים לראות היכן אנחנו נמצאים בתהליך.

האם אנו נמצאים בשלב של הויטרקה, ההתנסות הישירה עם הדברים באופן לא מודע? האם נמצאים בויצ'ארה וכבר התחלנו "ללכת בדרך" ולתרגל ואנו מזהים שהאובייקט שונה ממה שאנו חושבים עליו, כבר רכשנו את הידע על הראייה הסובייקטיבית שלנו את האובייקטים ואת עצמנו. האם אנו כבר נמצאים בשלב של האננדה, בו כבר רכשנו ידע אודות הטבע האובייקטיבי של הדברים ואנו רואים אותם כפי שהם באופן שאינו תלוי בהגדרה ובערך שאנו נותנים להם. ולפיכך, הם אינם מסבים לנו סבל ואנו רוקדים עם מה שמתרחש בחיים באופן חופשי מתוך תחושה של נועם אינסופי.  או,  האם כבר עברנו כברת דרך עם הידע וכבר מבוססים באסמיטה, בתפיסה של הטבע העצמי בראייה של הטבע המודע הקבוע אשר אינו תלוי בהגדרות שיש לנו אודותיו, ואינו תלוי בתכונות האופי או במצב של הגוף שלנו. ואנו חיים לאור ההבנה הזו ופועלים כדי להועיל ולהיטיב.

 

לסיכום התהליך, חשוב להבין כי ארבעת השלבים נחוצים לחקירה היוגית. בשלב הראשון עלינו למקד את תשומת הלב באובייקט כדי שנוכל לחקור אותו. בשלב שני עלינו לחקור את המהות של האובייקט ולזהות שהוא שונה מהראייה הסובייקטיבית שלנו עליו. בשלב השלישי עלינו לראות שהאובייקט ריק מתוכן סובייקטיבי ולכן הוא לא מקור לסבל. ובשלב הרביעי עלינו לראות את הטבע האמיתי של האובייקט ולזהות אותו כפרקריטי – זמני, משתנה וחולף, או כפורושה – קבוע ובלתי נתון לשינוי.

 

עלינו לעבור דרך ארבעת השלבים בחקירה היוגית בכל פעם, כדי לדעת בבירור שהידע שקיבלנו הוא ידע שלם על האובייקט ולא ידע סובייקטיבי הנובע מהיחס שלנו לאובייקט. עם התרגול, החקירה נהיית ברורה ופשוטה יותר. בהתחלה כדאי לבחון אובייקטים גסים יותר ששייכים לעולם החומר, כגון הנשימה, ספירת הנשימה, צליל או תחושה פיסית. בהמשך ניתן לבדוק זאת גם עם אובייקטים מעודנים ומורכבים יותר, כגון רגשות ומחשבות. בשלב מסוים ההבחנה בין פורושה לפרקריטי נעשית כה ברורה, עד שהיא מתגלה באופן ישיר בכל מפגש שלנו עם אובייקטים שונים. ככול שאנו מיומנים יותר, אנו מזהים מיד את הטבע האמיתי של הדברים אותם אנו חוקרים, מבלי לעבור את כל השלבים. שלבים אלו ניתנו לנו לצורך למידה.

 

תרגול מעשי לויטרקה הוא תרגול הנעזר בטכניקה של אביאסה – החזקה של תשומת הלב על אובייקט, כגון הנשימה. אנו שואפים לחזק את שריר תשומת הלב עם התרגול כך שנוכל להישאר בהתבוננות לאורך זמן כשהאובייקט נמצא  במוקד תשומת הלב. ככל שנישאר לאורך זמן עם האובייקט, כך נוכל לחקור יותר לעומק את המהות שלו.

 

תרגול מעשי לויצ'אריה הוא תרגול הנעזר בטכניקה של הואיראגיה – ויתור על החזקת תשומת הלב על כל מה שאינו האובייקט. לשם כך נוכל  בעת המדיטציה להתבונן באופן מכוון על האיכויות של הנשימה, ואחר כך לתרגל ויתור עליהן כך שמה שנישאר איתו בסוף החקירה, יהיה התנסות ישירה עם הנשימה. תרגול כזה יבהיר את ההבדל בין כל מה שאנו משייכים לנשימה ולמה שאינו הנשימה, לבין התנסות ישירה עם הנשימה.